הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)פעילותו של האדם היא בשלושה תחומים: המחשבה, הדיבור והמעשה- על שלושת התחומים הללו כתבה התורה [דברים ל יד]: "בפיך (דיבור) ובלבבך (מחשבה) לעשותו (מעשה)", והאדם השלם הוא מי ששלמותו היא בכל שלושת התחומים הללו. ולכן הביטוי: "פיו ולבו שווים" אינו ממצה עדיין את הדרישה הזו, כי הוא מתייחס לתחומי הדיבור והמחשבה בלבד, מה שאין כן הביטוי: "תוכו כברו", הכולל את כל חלקי פעילות האדם, מפנימיותו (תוכו) עד התנהגותו המעשית החיצונית (ברו). בביטוי הזה השתמשו חז"ל בדרשתם את הכתוב: "מבית ומחוץ תצפנו", שלמדו מכאן [יומא עב ב]: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם". מדבריהם משתמע שאין די בלהיות תלמיד חכם. לא מספיק שהאדם יהיה לומד ויודע את התורה, אלא בנוסף לכך הוא צריך גם שתוכו (העולם הפנימי שלו) יהיה כברו (כהתנהגות החיצונית שלו), ובלא זאת, עם כל הידע שלו, הוא אינו תלמיד חכם.
הרמב"ם בהל' תלמוד תורה [פ"ד ה"א] כותב: "אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס". האם המקרה של הרמב"ם דומה להנהגתו של רבן גמליאל כמו שמסופר במסכת ברכות [כח א], שבאותו היום שהדיחו את רבן גמליאל מנשיאותו "סילקוהו לשומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים להיכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש"? כשנדייק בדברי הרמב"ם נראה שהמקרה של רבן גמליאל ושל הרמב"ם אינם דומים. התלמיד שלפי הרמב"ם אין מכניסים לבית המדרש, אינו אותו תלמיד שאליו התייחס רבן גמליאל.
ההסבר הוא כך: בעניין "תוכו" ו"ברו" יש להבחין בכמה אפשרויות: אחת מהאפשרויות היא ששניהם, תוכו וברו, שווים. אם לחיוב- אזי התלמיד הוא צדיק גמור, אם שניהם לשלילה- התלמיד הוא רשע גמור. אפשרות אחרת היא שאין תוכו וברו של התלמיד שווים, וכאן יש שתי אפשרויות: האחת שחיצוניות התלמיד שלילית אך הפנימיות שלו חיובית, וזה מי שברו (השלילי) אינו כתוכו (החיובי). השניה היא להיפך, שפנימיותו פגומה אך ההתנהגות החיצונית שלו היא כראוי, והוא מי שאין תוכו (השלילי) כברו (החיובי). והנה, על שלוש מתוך ארבע האפשרויות הללו אין מחלוקת לגבי כניסתם לבית המדרש. מי שהוא צדיק גמור- מעולם לא הייתה בעיה להכניסו לבית המדרש. כמו כן אין מחלוקת שלא להכניס לבית המדרש רשע גמור, שהוא שלילי גם בתוכו וגם בברו, שעליו נאמר [תהלים נ טז]: "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך", וזאת מפני מה שנאמר [הושע יד י]: "ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". ואילו לגבי המקרים הבאים על פיהם אין שיוון בין הפנימיות לחיצוניות של התלמיד, יש להבחין מהו הצד החיובי ומהו הצד השלילי שבתלמיד. לפי ההבחנה הזו פסק הרמב"ם שאין מכניסים לבית המדרש, רק מי שההתנהגות החיצונית שלו היא שלילית, למרות שתוכו הוא ראוי, אותו אין מכניסים לבית המדרש אלא רק אחר ש"מחזירין אותו למוטב ומנהיגים אותו בדרך ישרה ובודקים אותו ואחר כך מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו". על המקרה הזה לא נחלקו רבן גמליאל וחכמים, כיון שלתלמיד שאינו נוהג כשורה אסור ללמוד תורה, כולם סוברים שבמקרה הזה אין מכניסים אותו לבית המדרש. על מה נחלקו? על "תלמיד הגון במעשיו", שהתנהגותו החיצונית היא טובה, אלא "שאין תוכו (השלילי) כברו (החיובי)", שעולמו הפנימי הוא פגום ושלילי, וכאן החמיר רבן גמליאל ולא אפשר לתלמיד כזה להיכנס לבית המדרש, מפני שהוא חושש שכל עוד עולמו הפנימי שלילי יש חשש שאם תלמיד כזה גם ילמד תורה ואפילו יצליח בלימודו, הוא ייהפך למה שאמרו חז"ל: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם". לפי חכמים, כיוון שהתנהגותו החיצונית של התלמיד הזה היא טובה, יש לסמוך שבהשפעה הרוחנית של לימוד התורה תפעל סגולת התורה על פנימיותו לטובה ותהפוך גם את העולם הפנימי השלילי שלו לטובה. כשיטת חכמים סובר גם הרמב"ם, במה שכתב "או תם" כמו שפירש ה"כסף משנה": ש"הוא תלמיד שאין ברור לנו אם הוא טוב או לאו", וקישר זאת לדעת חכמים שסילקו בגלל תלמיד זה את שומר הפתח, כדי לאפשר גם לו את הסיכוי להתעלות בתורה.
(תרומה תשעח)
