ד"ר יצחק קניגסברגמאז חורבן בית המקדש, התפילות באות במקום הקטורת והקרבנות, לכן התקינו חז"ל לומר את פרשת הקטורת, ואת הברייתא "פיטום הקטורת" כחלק מתפילות שחרית ומנחה.
בפרשת הקטורת התורה מתארת את הצמחים שנלקחו להכנת קטורת הסמים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף (שמן אפרסמון) וּשְׁחֵלֶת (ציפורן) וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ". התורה מתארת ארבעה צמחים. על אלה הוסיפו חז"ל ב "פיטום הקטורת" עוד שבעה צמחים: מור, קציעה, שיבולת נרד (לָבֶנְדֶּר) כרכום (זעפרן), קושט (אגוז מוסקט), כלופה, קינמון. אחד עשר המינים בהכנת הקטורת הם הלכה למשה מסיני.
כמו כן, צורפו לקטורת מרכיבים נוספים: מלח סדומית, כיפת הירדן ומעלה עשן (צמח שגרם שעשן הקטורת יעלה בקו ישר למעלה ולא יתפזר לצדדים). שני סממנים נוספים שימשו להכנת ה"ציפורן" – בורית כרשינה ויין קפריסין, שבהם השרו את הציפורן.
למה שמשה הקטורת במשכן?
עונה על כך הרמב"ם (מורה נבוכים ג' מ"ה): "מכיוון שבמקום הקדוש שוחטים כל יום בהמות רבות, חותכים ושׂורפים בשׂר ורוחצים קרביים – לו היו משאירים אותו במצב זה, היה ריחו בלי ספק ריח בתי-המטבחיים. לכן ציווה על הקטרת הקטורת בו פעמיים בכל יום בבוקר ובין הערביים, למען ייטב ריחו וריח בגדי כל המשרתים בו".
רבנו בחיי מתנגד לדעת הרמב"ם וטוען : "וזהו שנמסר למשה שהקטורת עוצר המגפה, כי הקטורת מדת הדין, שנאמר: (דברים לג, י) 'ישימו קטורה באפך', מן: (שם לא, יז) 'וחרה אפי'" וגו'. לשיטתו, הקטורת משמשת ככלי אזהרה לבני ישראל מאימת הדין.
איך מתקבל ריח הניחוח מהצמחים המרכיבים את הקטורת?
צמחי הקטורת מכילים חומרי ריח שונים בכמויות קטנות. בכדי להעצים את הריח יש צורך לחמם חומרים אלה, בכדי להפכם ממצב מוצק או נוזלי למצב גזי, ובכך לאפשר להם למלא את החלל סביבם. שריפת הקטורת מילאה תפקיד זה. העשן שהיתמר מעל מזבח הקטורת הכיל את מולקולות חומרי הריח הניחוח והמשכן התבשם מהם.
מולקולות חומרי הריח נשאבות לחלל האף ופוגעות בקולטני הריח המכילים חלבונים, הקושרים אליהם את מולקולות הגז. קשירה זו מובילה לשליחת איתות חשמלי שמגיע למוח שמאחורי האף. בשלב הבא המסר מועבר לקליפת המוח שאחראי על עיבוד הנתונים. בני אדם מסוגלים להבחין בין 10,000 סוגי ריחות שונים, והם מקוטלגים במוח כבעלי ריח נעים וכבעלי ריח דוחה.
(תצווה תשעח)
