הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)בספרו, האדם המשחק, מייחס יוהאן הויזינגה שלל התנהגויות אנושיות ליסוד ה'משחק'. שפה, גינונים, התאגדויות, ומעמדות- כל אלו בעיניו הם חלק מעולם קסום וסודי המלווה כל אדם לאורך כל חייו, לרוב, מבלי שהוא מודע לכך. בכלל זה לבוש הגברים, שהוא בעצם סממן ותעודה להלכי רוח. בתקופת הבארוק "צורות הלבוש נעשו מופלגות ומוגזמות… הכותונת תופחת ויוצאת ונראית כדי שלושה רבעים. המכנסים נעשו קצרים ורחבים לאין שיעור ואי אתה מכירם עוד". וכך הוא מתאר את הלבוש במאה התשע עשרה, שהיא לדעתו תקופה רצינית ויבשה: "אין לך סימן בולט יותר להפקרתה של בחינת המשחק מהיעלמו של צד המופלא שבמלבוש הגבר… האדון הנכבד לשעבר שהיה מציג לראווה את רום מעלתו בלבושו ההדור גלוי וברור נעשה אדם רציני. לבושו חדל מלשחק את תפקיד הגיבור. כיוון שחבש את הצילינדר חבש לראשו את סמלה ועטרתה של פכחות…".
התיאורים המשעשעים המצויים בספר מחדדים עד כמה הבגד הוא כלי שרת וכלי ביטוי בידי האדם. כלי המסייע לו לשקף את תחושותיו הפנימיות ואת רחשי ליבו.
עיון קליל בדרשות החסידיות לפורים יגלה טענות דומות ביחס לתחפושות.
במרכז פרשתנו מצויה פרשת בגדי הכהונה. הבגדים הללו הם מדי-עבודה לכהנים, ואף הם נועדו לבטא תכנים. בהיותם חלק מ'כלי המשכן' הם ביטוי והגשמה של רעיונות גנוזים. לפי הויזינגה, הבגדים הם ביטוי להלכי רוח פנימיים, ומפרשתנו עולה גם המסקנה ההפוכה. הבגדים מעצבים מעמד ומסייעים בכינון תודעה.
התובנה הזו מתעצמת לנוכח הערתו של רבינו בחיי שהכהנים היו לבושים "לא טוב": בגדי כהן הדיוט אינם מותאמים לצורכי עונות השנה המשתנים. שירותו של הכהן יחף ובבגדים קלילים הם סיכון בריאותי עבורו. רבינו בחיי מסביר כך גם את חיוניות קיומה של מרפאה מיוחדת לכהנים, שהרי ברור שהם היו חולים תדיר (משנה שקלים ה, א). אם הבגדים לא ממלאים את ייעודם הבסיסי ביותר שהוא הגנה על הגוף, יש לברר איזו משמעות אחרת טעונה בהם.
הגמרא בערכין לומדת מסמיכות פרשת בגדי כהונה לפרשת הקרבנות, שכשם שהקרבנות מכפרים, אף הבגדים מכפרים. הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, המכנסיים על גילוי עריות, המצנפת מכפרת על גסי הרוח, האבנט על הרהור הלב וכו' (ערכין טז, א). לפי הסוגיה הזו הבגדים הם חלק מהליך של ריצוי המכוון כלפי שמים. ממש כמו נטילת הלולב בסוכות ותקיעת השופר בראש-השנה, מושאל גופם של הכהנים לסמלי הכפרה. רוח בקשת המחילה אופפת את מעשי הכהנים החל מן הבגדים שלעורם וכלה במעשה ההקרבה עצמו, הכהנים הופכים חלק מכלי המשכן וטהרת עם ישראל. בהתאמה יש לומר שתודעתם של הכהנים מתכווננת באמצעות הבגדים לפעול לתיקון עיוות היצרים השונים שמקורם באיברי הגוף המקבילים של האדם.
ההסבר מסוגיית ערכין מתאר את ההרמוניה שבין הלבוש והכלים, בין מטרותיו הכלליות של המשכן לבין המחשתן בפרטים הקטנים ביותר. אולם, אינו מבאר מדוע הבגדים צריכים להיות כה דקים וקלילים ולהותיר את הכהנים מחוסרי הגנה.
הירושלמי לומד שבגדי הכהונה היו עשויים צמר ופשתים יחדיו. כלומר, שלמעשה היו ארוגים כלאיים. הרעיון שבגדי כהונה היו עשויים כלאיים מופיע גם בבבלי, במסכת תמיד מסופר שהכהנים לא ישנו בבגדי העבודה, אלא היו מקפלים אותם תחת ראשיהם וישנים. הגמרא מבררת כיצד הותרו בשינה על גבי בדי כלאים. יוצא שכלאיים הותרו בהקשר של מצווה: בציצית ובבגדי הכהונה.
ר' נחמן מברסלב מסביר את מהות השימוש בצמר ופשתים יחד כך:
"כי צמר ופשתים הם שני הפכים. בחינת קין והבל. כי הבל הביא מבכורות צאנו שהוא בחינת צמר…וקין הביא פשתים…כי צמר הוא בחינת חסדים…ופשתים הוא בחינת גבורות".
ר' נחמן סבור שהצמר והפשתים מייצגים שני כוחות מנוגדים. ייתכן שהמקור לסתירה ביניהם הוא בכך שהצמר הוא מן החי, הנייד והפשתים מן הצומח, הקבוע. החלוקה היסודית הקבלית של דין ושל חסד רומזת לשתי פעולות והופעות שונות של ה' בעולם. המפגש ביניהן יוצר כאוס המנוגד לסדרי הבריאה. לפיכך, נאסרו הכלאיים.
האפשרות היחידה לעירוב כזה מתקיימת דווקא בבגדי הכהונה. בבגדי הכהונה, יש ערך במפגש הסותר הזה. האפשרות לייצוג של שני היבטים שונים של המציאות, מן החי וייצוג מן הצומח, הוא בבחינת השתלבות כל הכוחות לעבודת ה'.
מה שיוצר מחלוקת וסתירה בעולם החול הופך ליסוד של שלימות ושלום לפני ה'. "שלובש בגדי כהונה מותר בהם שעטנז, אדרבא, זה עיקר מצוותם כי מחמת שהוא בתכלית השלום אזי יכול להכריע ולעשות שלום".
הפרדת המינים היא הכרח בעולם הזה. בעולם הקדושה לא זו בלבד שאין סתירה בין מינים, אלא ישנה הזדמנות לשלימות ופיוס. הקב"ה השוכן שם הוא אחד, המאחד את כל התכונות והכוחות כולם.
הלבשת הכהנים בבגד שעטנז דווקא, מצטרפת אם כן למעשה הכפרה. דבר זה נרמז ביצירתם מחומרי הגלם הללו, השואפים לאותה שלימות של הכלת כל היסודות כבמקורם הקדוש.
(תצווה תשעח)
