זכור את אימא של עמלק

שנאה, נקמה, ג'נוסייד והאשמות חמורות נוספות מוטחות לא פעם במצווה על מחיית עמלק. ואכן, יש דרשנים שעלולים לנצל את שבת 'זכור' להשתלחות של שנאה בקבוצות שונות, תוך שהם מדמים אותם לעמלק. אם ח"ו יעשו כך, יחטאו הם בשטחיות, בעיוות ובחוסר אחריות משווע, שכן תמיד עלולים להימצא קנאים זריזים שיקחו את דבריהם ברצינות וייצאו לבצע מחיית עמלק באנשים עליהם דיברו אותם דרשנים. ספרות ההלכה דאגה דווקא להשעות מצווה זו ולקבוע שהיא אינה ישימה בזמננו, אם משום שהיא נדחתה לימות המשיח (סמ"ג, המבי"ט ובעל הג"מ), אם מפני שכבר עלה סנחריב ובלבל את העולם (מנחת חינוך) ואם משום שזרע עמלק כבר נמחה מן העולם (ראב"ם, ר"ח הירשנזון).
בניגוד למצווה למחות את עמלק, המצווה לזכור את מעשה עמלק שרירה וקיימת גם כיום, ולדעתי ניתן להפיק ממנה מסר חשוב ואף חיובי לזמננו. אני מגיע אליו מהשאלה מה גרם להיווצרותו של הרוע העמלקי? מדברי חז"ל עולה שהרשעות העמלקי לא הייתה מחויבת המציאות כלל ועיקר, והיא באה לעולם כתוצאה משגיאה אסטרטגית של אבותינו.
התורה מספרת על לידתו של אבי האומה העמלקית: "ותמנע הייתה פילגש לאליפז בן עשיו, ותלד לאליפז את עמלק" (בראשית ל"ו, יב). חז"ל מסבירים כי "תמנע בת מלכים הייתה… ורצתה להתגייר. באה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה. הלכה והייתה פילגש לאליפז בן עשיו…יצא ממנה עמלק שציער את ישראל, ומה טעמו של הדבר? משום שלא היה עליהם להרחיקה" (סנהדרין צ"ט, ב). לדברי חז"ל הסיבה לכך שעמלק הפך לרודפם של ישראל נעוצה בעובדה שאבותינו הרחיקו את תמנע, בעת שזו רצתה לבוא לחסות בצל כנפי השכינה. עמלק בנה, הפנים את רגשות העלבון והתסכול על הדחיה שדחו את אימו, וגמר אומר בליבו לא לשכוח ולא לסלוח, אלא לנקום את עלבונה. באופן הפוך מהפתגם הידוע, עמלק אמר לעצמו: "אם אינך יכול להצטרף אליהם – הכה אותם".
יש רבנים שהולכים בדרכי האבות ונוקטים מדיניות גיור קשוחה ומרחיקה. הללו בודקים בציציותיו של הבא להתגייר, תובעים ממנו ידע מקיף, דקדוק בקלה כחמורה והבאת המלצות על כך שכבר הפך לבן תורה. בשם שמירת טהרתו של עם ישראל הם אוטמים אוזניהם משמוע את מצוקות הפרט, ומתעלמים מהאחריות כלפי העם בישראל.
כיום חיים בישראל מאות אלפי עולים מחבר העמים שאינם יהודים על-פי ההלכה, ומספרם גדל והולך. הם משתלבים בחברה הישראלית ובאים בקשרי זוגיות עם חבריה. קל מאוד להסתמך על עמדות מחמירות בהלכות גיור שתובעות לדקדק עם הבא להתגייר על קוצו של יוד. אולם נראה שלנוכח המציאות החדשה שלפנינו אי אפשר להפטיר כדאשתקד, ולמחזר מדיניות גיור שהייתה נהוגה כלפי הגוי שבא להתגייר כיחיד בקהילות הגולה. עולים אלה אינם נוכרים זרים כמו תמנע בת עשיו, אלא הם מזרע ישראל, וחלקם אף סבלו לפני העלייה ארצה בגין זיהויים שם כיהודים.
רבנים רבים כבר עמדו על כך שבזמננו יש לנקוט גישה מקילה ומכילה בסוגיית הגיור. בהם הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב אונטרמן, שציין בעניין גיור עולים חדשים כי "הדחיפות שבדבר היא מפני החשש שכל אלה עלולים להתערב בין הציבור במשך זמן קצר, ולא ידוע מוצאם כלל… ". הראשל"צ הרב עוזיאל קבע "שמותר ומצוה לקבל גרים וגיורות, אעפ"י שידוע לנו שלא יקיימו כל המצות". יש, כמובן, גם גישות מחמירות.
ישנה עובדה מעניינת נוספת שניתן ללמוד מעמלק בסוגיית הגיור. חז"ל אמרו שאין מקבלים גרים מזרע עמלק (מכילתא סוף בשלח), ולמרות זאת מצאנו שמבני בניו של המן האגגי לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב. סנהדרין צו, ב). נראה שבנושא הגיור שרר מקדמת דנא פער מסוים בין הדרישות ההלכתיות התיאורטיות ובין יישומן בפועל. במישור התיאורטי היו חכמים שגיבשו מדיניות קשוחה המסתייגת מקבלת גרים, אולם בפועל אף מצאצאי המן, העמלקי הגרוע מכולם, התקבלו גרים, ומעז יוצא מתוק. צאצאי המן שלימדו תורה בבני ברק של תקופת התנאים, היו בוודאי נדחים בתקיפות ובשאט נפש בבני ברק של תקופת הקנאים.

הציווי של זכירת עמלק לא נושא אפוא רק מסר של שנאה ונקמה. אדרבא, הוא מכיל גם מסר הומאני חשוב, הרלבנטי כאן ועכשיו, בדבר הצורך להתנהג במשנה זהירות ביחסינו כלפי הזר והאחר. הוא מלמד, בין השאר, שכאשר באים אנשים להצטרף לעם ישראל, כתמנע בשעתה, הם לא ייתקלו במדיניות של ימין דוחה ושמאל אינה מקרבת, אלא בהארת פנים ובנכונות לקרבם בעבותות אהבה ולהכניסם תחת כנפי השכינה.
(תצווה תשעח)