משחק באש

הפטרת השבוע מספרת על אליהו ונביאי הבעל בהר הכרמל. הָחליטו מי האלוקים, הוא תובע מהעם ומארגן מעין "תחרות" ומופע ראווה– האל אשר ישמע לקריאת נביאיו ויביא אש לעצים הערוכים על המזבח, הוא הוא האל האמִתי: "וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-ה', וְהָיָה הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ, הוּא הָאֱ-לֹהִים" (מלכים א', י"ח, כ"ד)
שעות קראו נביאי הבעל, לאלוהיהם לשווא. "עֲנֵנִי ה', עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה ה' הָאֱ-לֹהִים", ביקש אליהו– ונענה. "וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים, ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים" (שם, ל"ז- ל"ט).
בקראי את הנאמר איני יכולה שלא לשאול– מה בא ללמדנו?
אמונה? יתכן וכן. מעיד הכתוב שהאירוע הביא, בעת התרחשותו, להכרה בקיומו ובגדולתו של בורא עולם. הכרה זו מתקיימת גם בקרבנו כיום ומבוססת בין היתר על התרחשויות העבר (נִסיוֹת ואחרות).
שמירת מצוות? לא בהכרח. קבלת עול מלכות שמים, כך מוכיחים ההיסטוריה והטבע האנושי, אינה נגזרת/תוצאה חד-משמעית או ארוכת טווח, של חשיפה לנס גלוי.
ומה באשר ליחסי אדם ואלוקיו וכוחה של תפילה?
האם מעשה אליהו ו"חוצפתו" כלפי שמים– "כפיית" גילויו של אלוקים, באו לשמש עבורנו דגם ומקור לאומץ לב ולהשראה אמונית?
דבריה של רחלי פרנקל, אמו של נפתלי, שנחטף ונרצח בגוש עציון: "ה' לא עובד אצלנו", מהדהדים בי במקביל.
***
נס ארע שם בהר. אש הוצתה- מלבד על המזבח, גם בליבותיהם של האנשים. וזה מה שביקש אליהו הנביא לעשות– להפוך את הר הכרמל להר סיני, ולהראות לנו, שבשונה מאלוהי שווא "נרדמים", הקב"ה הוא א-ל אמת, עֵר, חי וקיים.
אליהו לא חשש משבירת הלוחות ביום שאחרי. להיפך- במעשהו, הוא "שיחק באש", שלוש פעמים: בראשונה- בעצם העובדה שיכל, תיאורטית, שלא להיענות ולבזות כך את שם ה', בשנייה- במידה ויֵענה, מעשיו יכולים להתפרש כניסיון לשלוט בא-ל ולהכתיב לו את התנהלותו ובשלישית- פנייתו לקב"ה יש בה משום האשמה שהוא הרחיק ביוזמתו את העם ממנו ("וְאַתָּה הֲסִבֹּ֥תָ אֶת־לִבָּ֖ם אֲחֹרַנִּֽית")…
ה' לא עובד אצלנו, אבל הוא ואנחנו מצויים במערכת יחסים.
גדלו בנים "חצופים", אני לומדת מאליהו, כאלה שמקבלים ומכבדים ובו זמנית תובעים קִרבה ונוכחות.
(כי תשא תשעח)