הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)משה נשלח להוציא את ישראל ממצרים, משה מפקפק, האומנם ימצא אוזן קשבת אצל פרעה, שהרי הוא, משה, "ערל שפתיים". טיעונים נוספים ברוח זאת שעלו בפרשה "לא איש דברים אנכי, גם מתמול, גם משלשום, גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד', י'), זכו לאישוש נוכח הקצר התקשורתי במפגש בין משה לבין בני ישראל "וידבר משה לפני ד'…הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" (שמות ו', י"ב).
מרבית הפרשנים טענו, שמשה סבל מקשיי דיבור. רש"י פירש "ערל שפתיים" כאטום שפתיים, ו"כבד פה" – כדובר בכבדות, ובלשון לע"ז בלב"ו (גמגמן). פירוש דומה פירש ר' אברהם אבן עזרא בפירושו השני.
בתגובה לטענות משה השיבו הקב"ה "מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור, הלא אנכי ד', ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך, והוריתיך את אשר תדבר" (שם ד', י"א – י"ב). מתגובת ד' ניתן להביא ראיה שמדובר במום פיזי כשאר המומים המובאים בפסוק- חרש, עיוור. עניין מהותי בו עסקו כמה פרשנים והוגים הוא, האם יש משמעות לכך שד' בחר באדם הלוקה בדיבורו להוציא את עם ישראל ממצרים.
הר"ן: "יען לא יחשב שהיות ישראל וגדוליה נמשכים אחריו היה לצחות דברו, כמו שאמר על מי שהוא צח הדיבור שימשך ההמון אחריו והשקר ממנו יחשב אמת, והדבר בהפך למי שהוא כבד פה וכבד לשון שהאמת לא יקובל ממנו רק לחוזק הגלותו" (דרשות הר"ן, דרוש חמישי). לשיטתו, אם משה היה כריזמטי ובעל כישרון דיבור ונאום היו חושבים שכישרונו הוא אשר הוציא את ישראל ממצרים, על כן הקב"ה עשהו כבד פה וכבד לשון מלכתחילה בכדי שיהיה ברור שפרעה לא השתכנע ממנו בדרך הטבע אלא בדרך נס!
חז"ל התייחסו לאילם כבן דעת, בשונה מהחרש אילם שאינו בן דעת. "חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין שומעין ואין מדברים, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם…" (רמב"ם הלכות אישות פרק ב' הלכה כ"ו). לפי חז"ל בדרך כלל נובעת האילמות מהפרעה ישירה באיברי הדיבור או מפגיעה במרכז הדיבור המוחי בחלקו ההבעתי ולא ההבנתי, או שהפגיעה היא באיברי הדיבור עצמם. "אילם ואילמת בני דעה נינהו, ופומייהו הוא דכאיב להו" (אילם ואילמת דעתם שלימה, ופיהם הוא שכואב להם) (יבמות ק"ד ע"ב). חז"ל ידעו כי קיימת גם אילמות הנובעת מהפרעה נרחבת יותר בהבנת השפה או מפגיעה מוחית והתנהגותית אחרת, ועל כן יש להם חסרון בדעת. ידיעה זו הביאה לצורך לקיים בדיקה שתברר את מידת צלילותו של האילם, ואת סיבת האילמות ומקורה. בדיקה זו נעשית באמצעות סדרת שאלות שהתשובה עליהן היא הן או לאו "מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים בסירוגין אם אמר על לאו לאו ועל הין הין הרי אלו יכתבו ויתנו, וצריכין לבדקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו, וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו, שאין דין מי שנשתתק כדין החרש" (רמב"ם הלכות גירושין פ"ב הל' ט"ז). בדיקה בסירוגים הכוונה ששואלים אותו שתי שאלות שהתשובה עליהן לאו ושאלה אחת שהתשובה עליה הן, ולהפך. על אף שקיימת אילמות מלידה ואילמות מאוחרת הכריע ההלכה שהבירור ייעשה בשני המקרים, ובעצם כל אילם צריך בדיקה, כדי להבדיל בין סיבה לאילמות גרידא, לבין סיבה לאילמות עם פגיעה שכלית.
(שמות תשעט)
