הנהג עצמך תחילה

פרשתנו פותחת עידן חדש בתולדות עם ישראל. לראשונה עם ישראל נקרא 'עם': "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א ט).
עם ישראל נולד מתוך שעבוד נורא, ובתהליך לידתו גם נבחר לו, לראשונה, מנהיג מורם מעם, משה רבנו, אשר היה מנהיג הגאולה וההקמה, 'מנהיג מעצב' ולא רק 'מנהיג מתכלל' ('בראש המחנה' עמ' 24).
מנהיגותו של משה רבנו היוותה השראה למנהיגי העם היהודי לדורותיו. ממנו למדנו את פרקי המנהיגות היחודיים לעם היהודי.
בהרצאותיי בנושא 'מנהיגות' בפני מפקדים וקצינים בצה"ל אני נוהג לפתוח בשאלה: "האם יש 'מנהיג' ללא 'מונהגים'?". רבים מופתעים מהשאלה משום שהתפיסה המקובלת היא ש'מנהיגות' היא ההובלה של המנהיג את מונהגיו, ובלעדיהם הוא אינו מנהיג. לדידם אין קשר בין השאלה ה'מוסרית': איך המנהיג מתנהל בחייו האישיים, ובין השאלה ה'מנהיגותית' – איך הוא מנהיג את מונהגיו.
אולם ממשה, לפני שהיה 'רבנו', למדנו ש'מנהיגות' היא קודם לכל 'מידה' בנפש האדם, שבאמצעותה הוא מוביל את עצמו בהתמודדותו עם אתגרי חייו כ'מוביל' ולא כ'מובל', כ'שולט' ולא כ'נשלט'. תחילת דרכו המנהיגותית של משה הייתה בהנהגה המופתית שהוא הנהיג את עצמו. באופן שגייס את תעצומות הנפש כדי לבנות לתלפיות ולעצב את אישיותו המוסרית והרוחנית.
דווקא משום כך בחר בו הקב"ה ל'רועה' ולמנהיג שינהיג גם אחרים: "אמרו רבותינו כשהיה משה רבנו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי 'ומשה היה רועה'" (שמות רבה ב ב). שכן: "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה, הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה, בדק לדוד בצאן, וכו'. וכן במשה הוא אומר: 'וינהג את הצאן אחר המדבר' להוציאן מן הגזל, ולקחו הקב"ה לרעות ישראל, וכו'" (שם ג).
ההנהגה של משה רבנו את עצמו באה לידי ביטוי כבר בשלבים מוקדמים יותר של השעבוד והפרשה: "ויגדל משה ויצא אל אחיו, יספר מצדקת משה ואיך מנעוריו היו בו כל המעלות שבעבורם זכה לכל הכבוד הזה. שהגם שגדל בבית מלך וישראל היו אז בתכלית השפלות לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו, הפך מטבע האנשים שבעלותם לגדולה יתרחקו מאחיהם העניים והאביונים. זאת שנית שראה בסבלותם היינו שהביט על זה בעין חמלה ולבו עליו דוי, זאת שלישית שראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, שהגם שגדל בין המצריים ומתערב עמהם היו כזרים בעיניו, והאיש העברי המוכה הרגיש בצרתו מצד שהוא אחיו עצמו ובשרו, ועל המכה חרה אפו מצד שהוא מצרי נבזה ושפל בעיניו. ובזה עטה כמעיל קנאה על הכותו את אחיו החשוב בעיניו" (מלבי"ם שמות ב יא).
המונהגים מצפים מהמנהיג ל'דוגמה אישית', מדוע? האם רק כמדד לאמונה שלו בדרישות וביעדים שהוא מציב לאחרים?
ה'מנהיגות' ביסודה היא ההנהגה של האדם את עצמו. הציפיה של הציבור לראות בהתנהלות של המנהיג את השיקוף של הנהגתו העצמית, וממנה את הרחבת מוטת המנהיגות והחלתה על הציבור. כבמודל שמציב לנו הכוזרי: החסיד (האדם האידיאלי א.ש.) הוא הוא המושל! שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמה שנאמר: 'ומושל ברוחו מלכד עיר', והוא האיש הראוי לשלוט, כי אלו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק, כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו" (הכוזרי ג' ב-ה).
דווקא מי שמנהיג את עצמו אל מול יעדי חייו 'הוא האיש הראוי לשלוט' באחרים.
(שמות תשעז)