שור תם שנגח

הרב אופיר סעדון, עו"ד
וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן: אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ:
(שמות כ"א ל"ה, ל"ו)
הניזק והמזיק בתשלומין. אתמר: פלגא נזקא – רב פפא אמר: ממונא, רב הונא בריה דרב יהושע אמר: קנסא. רב פפא אמר ממונא, קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן, ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה, ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד תוריה; רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא, קסבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה.
(ב"ק ט"ו.)
שור הנוגח את שור רעהו ומת משלם בעל השור החי לבעל השור המת חצי נזק. כך, אם שווי הבהמות זהה, חולקים בעל השור המזיק ובעל השור הניזק את השור המזיק ואת השור הניזק ביניהם. זה נוטל מחצית החי ומחצית המת וזה נוטל מחצית החי ומחצית המת.
דין חצי נזק הינו דין ייחודי, כמעט, לשור תם שנגח. בכל התורה כולה דין המזיק לשלם תשלום מלא או להפטר לגמרי. לא מצינו שיהא המזיק חייב ופטור בעת ובעונה אחת. והואיל ונראה תשלום זה תמוה לחכמי ישראל נחלקו בו מה טיבו ומה מקורו. האם מעיקר הדין ראוי היה לפטור את בעל השור שנגח ואף על פי כן החמירה התורה עימו וקנסה אותו לשלם חצי נזק, או שמעיקר הדין ראוי היה לחייב את בעל השור שנגח בנזק שלם אלא שהתורה חסה עליו שלא ישלם, בתורת ממון, אלא חצי נזק.
ואולם אחר העיון בדבר נמצאו הדברים תמוהים ביותר. מהי חומרא וקולא בדיני ממונות והרי חומרא לאחד הינה קולא לאחר! חומרות וקולות הינן עניין לאיסור והיתר, לא לדיני ממונות בהם ההלכה צריכה להיחתך על פי דין. אם ראוי לו לבעל השור שהזיק שישלם את מלוא הנזק כיצד חסה עליו התורה על חשבון בעל השור הניזק? ואם בעל השור הסתמך על פי דין על חזקת שמירתו של השור מה לנו כי נחמיר עליו יותר מדינו? היכן מצינו ששומר אדם על בהמתו כדרך השומרים ואף על פי כן מתחייב לשלם? ומעל לכל קשה הנמקת הגמרא: רחמנא קנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה והרי פטור בעל השור מלשמור על שורו, שהרי השור שמור הוא מקדמא דנא, ומדוע נבקש ממנו לשומרו. ומקרא מלא הוא וכי יאחזנה בזנבה וילך (ב"ק י"ט:)? ואם צופים אנו פני עתיד הכיצד זה משלם בעל השור התם שנגח מחצית הנזק גם בנגיחתו השניה. אם מבקשים אנו מבעליו שישמרהו אחר שנגח, מדוע אינו חייב אלא מחצית הנזק אף לאחר נגיחתו השניה?
מקבץ הלכות
הקושי שבהבנת דברי הגמרא לעיל אינו הקושי היחיד ביחס לשור תם. נוספים לו שורה ארוכה של קשיים המתעוררים ממקרא דיניו הייחודיים של השור התם אשר אין להם אח ורע בדיני הנזיקין בפרט ובדיני הממונות בכלל. נסקור בקצרה דינים אלו ונעמוד על הקושי העולה מכל אחד מהם:
מגופו משלם – הגמרא בדף ל"ג. מלמדת אותנו כי שור תם שנגח מגופו משלם ואינו משלם מן העליה. הלכה זו, המקלה מאד על המזיק, נתקבלה כהלכה שאין עליה עוררין ולפיכך, כותב הרמב"ם בפ"א מהלכות נזקי ממון ה"ג: אם המית שור שווה עשרים לשור שווה מאתיים והנבלה שווה מנה (=מאה זוז) אין בעל הנבלה יכול לומר לבעל החי תן לי חמישים זוז אלא אומר לו הרי שור שהזיק לפניך קחהו ולך אפילו אינו שווה אלא דינר. כך, בשונה מכל שאר המזיקים, המשלמים את הנזק מכל נכסיהם (מן העליה) ומן המובחרים שבהם (מן העידית) אין בעל השור המזיק משלם יותר משוויו של השור שנגח. ותמוה הדבר שיהא תשלום הנזק מוגבל ותלוי בגורם אקראי לנזק.
שמירה ראויה – בכל התורה כולה רמת השמירה, הנדרשת מבעליו של המזיק, הינה פונקציה של רמת הסיכון הקיימת במזיק. ככל שהסיכון לנזק ופוטנציאל מימושו גדולים יותר נדרשת השמירה להיות טובה יותר על מנת שבעליו יפטר מתשלומי הנזק. והנה לדעת רבי יהודה מתהפכות היוצרות לעניין שור שנגח ודווקא בשור התם נדרשת שמירה טובה יותר על מנת שייפטר בעליו מלשלם תשלומי נזק. וכך מצאנו: קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק… רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור (מה:). ולפי הסבר הגמרא על אתר על מנת להפטר מתשלומי נזק נדרש בעל השור התם לשמור שמירה מעולה. לעומתו, בעל השור המועד יכול להסתפק בשמירה פחותה על מנת להיפטר.
צד תמות במקומה עומדת – תמיהתנו אודות רמת השמירה הנדרשת מתחדדת בשל הסברו של רב אדא בר אהבה את דברי רבי יהודה: לא פטר רבי יהודה אלא צד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומדת. לשיטתו, תשלום נזק שלם, בשור המועד, הינו דו שכבתי. חציו האחד ככל שור תם וחציו השני מיוחד לשור המועד והוא בנוי על גבי חציו הראשון. הפטור הניתן לשור המועד, בשמירה פחותה, לא ניתן אלא מחציו השני, קרי בגין תוספת התשלום שבשור מועד. את חציו הראשון של התשלום חייב גם בעל השור המועד ששמר על שורו לשלם כאילו היה שור תם.
שיטת רבי טרפון ורבי עקיבא – לדעת חכמים שור מועד שנגח ברשות הרבים או ברשות היחיד משלם חצי נזק. רבי טרפון מודה לחכמים ברשות הרבים אך חלוק עליהם ברשות היחיד. לדעתו, ברשות היחיד משלם בעל השור נזק שלם. הפטור מחצי נזק, המוענק לשור הנוגח, הינו ברשות הרבים בלבד (משנה ב, ה). רבי עקיבא אף הוא חלוק על החכמים בעניין שור תם שנגח אדם. לדעתו, הפטור הניתן מתשלום מחצית הנזק הינו אך בנגיחת שור בלבד. שור הנוגח אדם, אף שהוא משלם מגופו בלבד, משלם נזק שלם. השאלה הנשאלת הן על רבי טרפון והן על רבי עקיבא עולה אם כן מאליה, מדוע לחלק בנגיחות השור. מה הסברה לחלק בין רשות היחיד לרשות הרבים ומה הסברה לחלק בין שור הנוגח אדם לשור הנוגח שור?
קושיא זו מצטרפת לשתי קושיות אחרות של הראב"ד בחידושיו למסכת בבא קמא. הקושי האחד עולה ממחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל:
יושם השור בבית דין דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר הוחלט השור. במאי קמיפלגי? רבי ישמעאל סבר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ליה, ורבי עקיבא אמר שותפיה נינהו.
לדעת רבי עקיבא השור המזיק לא רק משועבד לניזק אלא אנו רואים את המזיק והניזק כשותפים בשור המזיק מרגע הנגיחה. ועל כך מקשה הראב"ד (בפירושו לגמרא לד.):
ואם ישאל השואל היכי אמר רבי עקיבא משעת הנזק הווי ליה שותף והא קיימא לן פלגא ניזקא קנסא, וכל קנסא בי דינא הוא דמחייבי ליה כדאמרינן בפרק מרובה, היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא קרן כעין שגנב כפל כשעת העמדה בדין?
הראב"ד מתקשה כיצד ייתכן שהניזק נעשה שותף בשור המזיק כבר משעת הנזק והרי קנס, בשונה מחיוב ממון, נוצר לא בשעת הנזק אלא בשעה שבית דין משיתים את החיוב. בית דין יוצרים את החיוב ולכאורה עד להעמדה בדין אין כל חיוב. כיצד אם כן ניתן לראות בניזק את שותפו של המזיק?
קושיה נוספת מקשה הראב"ד על המשנה בדף לה., הדנה באדם שלו שני שוורים תמים, האחד גדול והשני קטן, ואשר אחד מהם היזיק את שור חברו אך אין ידוע אם היה זה השור הגדול או השור הקטן. ונפקא מינא גדולה בדבר שהרי שור תם משלם מגופו וככל שגופו גדול גדלים סיכוייו של הניזק להיפרע את חצי נזקו:
היה אחד גדול ואחד קטן, ניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק… המוציא מחבירו עליו הראיה.
ועל כך אומרת הגמרא על אתר: הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק. כלומר, אם יביא הניזק ראיה שגדול היזיק יקבל תשלומו מגופו של גדול ואם אינו מביא ראיה יקבל תשלומו מגופו של קטן. ועל כך מקשה הראב"ד את קושייתו הגדולה:
ואיכא מאן דקשיא ליה היכי סלקא דעתך דכי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק והא מודה בקנס הוא?
המשנה והגמרא עוסקות במקרה בו הספק נוצר כתוצאה מחוסר עדים בדבר, שהרי אם היו עדים לא היתה מתעוררת כלל שאלה, שהרי יכולים היינו לשאול את פיהם. ועל אף שאין עדים משלם המזיק על פי הודאתו ונגד הכלל הגדול מודה בקנס פטור!
תשובת הראב"ד
תשובתו של הראב"ד תפתח בפנינו צוהר חשוב לעולמו של השור התם אף שהיא אינה נקייה מקשיים. וכך הם דברי הראב"ד:
לא דמי האי קנסא לשאר קנסות דהכא קרנא הוא דמשלם ואפילו כוליה קרנא לא.
לדעת הראב"ד שונה מעמדו של חצי נזק משאר הקנסות. הואיל וקרן הוא משלם ולא מעבר לקרן יש לראות בקנס זה קנס מיוחד אשר בין יתר דיניו מודה בקנס חייב.
כאמור, שיטתו של הראב"ד אינה נקייה מקשיים. הרשב"א על אתר מקשה על הראב"ד מסוף פרק ראשון (הסוגיה המצוטטת לעיל), שם דנה הגמרא בשיטת מאן דאמר פלגא ניזקא קנסא ואומרת, במפורש, כי לדעה זו שור תם אינו משלם על פי עצמו. כמו כן קשה שיטת הראב"ד, האומר כי אף למאן דאמר קנסא קרנא הוא דמשלם, מכוח הסבר הגמרא למאן דאמר זה. הגמרא מסבירה כי, לדעה זו, סתם שוורים בחזקת שימור ובעל השור אמור היה להיות פטור לחלוטין. לא נוצר אם כך חיוב קרן כלל וכלל ומהי אם כן, לשיטת הראב"ד, הקרן אותה נדרש המזיק לשלם?
דומה כי התשובה לשאלות אלו על הראב"ד רמוזה בשאלת הגמרא: תיובתא והלכתא? הגמרא הקשתה על מאן דאמר קנסא קושיה של תיובתא ואף על פי כן נפסק פלגא ניזקא קנסא. ייתכן כי מעבר לתירוץ הגמרא לשאלה זו משנה הגמרא במעט את תפיסתה אודות הקנס ובשונה מן האמור בסוגיה אין מדובר עוד בקנס רגיל אשר המודה בו נפטר מלשלמו אלא בקנס מיוחד של תשלום קרן אשר המודה בו חייב לשלם. ובשונה מן האמור לעיל אין מדובר במזיק אשר אמור היה להיות פטור לגמרי אלא במזיק מיוחד אשר לגביו נקבעה חבות עקרונית בתשלום.
על מנת להבין לעומק את מיוחדותו של קנס זה נדרש בשבוע הבא בע"ה לכמה סוגיות יסודיות וחשובות מן המשפט המודרני ומן הכלכלה המודרנית. סוגיות אלה יטיבו להסביר עבורנו את פרשת שור תם שנגח וכן יסייעו לנו לתרץ את הקושיות הרבות אותן הקשנו לעיל.
בשולי דבריי ברצוני להתייחס לפרשה הכאובה אשר התפרסמה בשבוע שעבר אודות האי צורבא מדרבנן שיצא עליו קול. השאלה שייסרה אותי ואשר גרמה לי צער רב היתה היאך התורה לא הצילה את אותו צורבא מדרבנן. והרי קיימא לן תורה מגנה ומצלת. ואף הדבר נפסק להלכה תלמידי חכמים לא בעי נטירותא. אחר שהרהרתי רבות בדבר אמרה לי אשתי הילה תשובה פשוטה וכואבת. התורה מצילה את האדם מכל האוייבים פרט לאויב הגדול – הוא עצמו. התורה מעדנת את האדם והיא בבחינת תבלין ליצר הרע אך את ההחלטה הסופית מקבל האדם.
(תצווה תשע)