ניצחון מוחלט ותקיעה בחצוצרות

ביום ראשון ליווינו לדרכו האחרונה את רס"ב (במיל') אילון ויס הי"ד שנפל בעזה. אילון היה פקוד שלי לפני כ-30 שנה והמשיך להתנדב כלוחם בשריון גם כשגילו התקרב ל-50, אב לשבעה וסב לנכדה. בהלווייתו קורעת הלב, התחדד המסר: אסור שההקרבה, הגבורה וההתנדבות המופלאה, שמחירן כל כך קשה, יהיו קורבן שווא.

בימים האחרונים חוזרות ונשמעות אמירות מוכרות מהעבר: "אין כל בעיה לעצור את הלחימה בעזה לכמה שנים, בינתיים נתארגן", "אם נרצה, תמיד נוכל לחזור ולהשלים את הלחימה", וכמובן "אם יהיו פיגועים מעזה, נגיב במלא החומרה!". אמירות ששמענו כבר בזמן אוסלו, בנסיגה מלבנון, בהתנתקות ובאינספור ה'סבבים' שמאז. כמובן, מאומה מהן לא התקיים והן הביאו ברבות השנים לאובדן הרתעתו של צה"ל ולאסון שמחת תורה תשפ"ד.

אבל יש באמירות הללו דבר חמור נוסף. האומרים אותן אמורים להבין את משמעות העצירה של המלחמה כעת, מבלי להשיג את מטרותיה המוגדרות: השמדת תשתית חמאס, החזרת החטופים ומניעת אפשרות לאיום עתידי מעזה. משמעותה אחת ויחידה: תבוסה במלחמה עם חמאס! שצה"ל לא עמד בתורת הביטחון שלו המחייבת: "העברת המלחמה בהקדם לתוך שטח האויב כדי להכריעו שם במהירות".

לתבוסה עלולות להיות השלכות חמורות במספר מעגלים: הישנות ההתקפות על ישראל כבשמחת תורה, בגזרות נוספות; אובדן היכולת וההרתעה של צה"ל – מצבא מנצח שנתפס מהטובים בעולם, לצבא מוחלש שאינו מסוגל לנצח אפילו ארגון טרור קטן ודל באמצעי לחימה כחמאס, הקטן והחלש מכל גרורותיה של איראן; תחושה שלהם שצה"ל כבר אינו יכול יותר לשמור על קיומה של ישראל; סיכון קיומי – איראן שהציבה לעצמה מטרה להשמיד את ישראל עד שנת 2040, עלולה להגיע למסקנה שניתן לנצל את חולשת צה"ל כדי להקדים את השמדתה; עתיד העוטף – ללא הכרעת חמאס תושבי העוטף לא ישובו לבתיהם;

ומעל לכל, עצירת הלחימה ונסיגה בעקבותיה יהפכו את קורבנם של האזרחים והלוחמים שמסרו את נפשם ואת גופם למען הניצחון המוחלט – לקורבן שווא, וצה"ל יאבד את אמונו בעיני חייליו ובעיני העם כולו.

בפרשתנו אנו לומדים פרק נוסף בתורת הלחימה של תורת ישראל: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ד' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י, ט). "מדובר בלא ספק במלחמת הגנה הכפויה על ישראל בלא התגרות מצידם. שהרי נאמר שהאויב הוא בארצכם. אין זו מלחמת כיבוש מחוץ לגבולות הארץ, אלא האויב הוא בארץ. הוא פלש ומיצר לכם בארצכם. הוא הצר הצורר אתכם, ואתם שרויים בצרה. במצב זה של מצוקה תקיימו 'והרעותם בחצוצרות'. מטרת התרועה בחצוצרות היא: 'ונזכרתם' וגו' 'ונושעתם'; וכו'" (רש"ר הירש שם, ראה באנציקלופדיה תלמודית, 'חצוצרות', מח' האם התקיעה רק במגננה או גם במתקפה).

לא להישגי ביניים, לא לעצירה ודחיית ההכרעה לזמן אחר, לא ל'סבבים', לא ל'כיסוח דשא' תקופתי, אלא להכרעה! זוהי דרישה מהותית ומוסרית כאחד

על פי זה, מצוות התקיעה בחצוצרות בשעת מלחמה היא חלק מהתפילה לעזרת שמיים במלחמה (רמב"ם עשה נט, ה'חינוך' שפ"ד). אולם, יש הסוברים שהיא אחד מהאמצעים להרתעת האויבים (רד"ק תהילים פט, ט) או להכרעתם (רמב"ן במדבר שם).

גם בפרק זה מדגישה התורה שהיעד של הלחימה חייב להיות חתירה להכרעה ולניצחון מוחלט: "ונושעתם מאויביכם" – לשון תשועה במובנה המדויק הוא 'התשועה הגמורה', שזה ההבדל בין 'תשועה' ו'הצלה', וכמו שכתוב: "התייצבו וראו את ישועת ד' וכו' כי אשר ראיתם את מצרים וכו'" (מלבי"ם שם, עפ"י חז"ל).

עקרון ההכרעה צריך להנחות את אופן התנהלות המלחמה ברמה האסטרטגית והטקטית, וכלשונו של סון טסו, יש לראות את מטרתה של כל מלחמה כ"השגת הכרעה מהירה ומוחלטת". לא להישגי ביניים, לא לעצירה ודחיית ההכרעה לזמן אחר, לא ל'סבבים', לא ל'כיסוח דשא' תקופתי, אלא להכרעה! זוהי דרישה מהותית ומוסרית כאחד. ללא חתירה להכרעה, אין הצדקה מוסרית לשלם מחיר של חיי החיילים שעלולים ליפול בקרב הנוכחי, וזה שיבוא בהכרח אח"כ (כי היעדר הכרעה תזמין את התוקפנות הבאה).

ייתכן שהתקיעה בחצוצרות לפני היציאה לקרב נועדה גם לעורר ולהבהיר את מטרת הלחימה וצדקת דרכה ללוחמים, כדי שיפיקו את מרב תעצומותיהם להשגת הניצחון: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה. וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה וכו'. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל וכו'" (רמב"ם מלכים ז, טו).

(הדברים מוקדשים לע"נ חנה לאה בת משה וורצמן ע"ה)