נאקת בני ישראל

בפרשת וארא אנו נתקלים ברחמי ה' שנכמרים על ישראל, נוכח השעבוד הנורא שהטילו עליהם המצרים. מספר סיבות נמנות למענה הא-להי הדרמטי לצערם של ישראל, כדוגמת הברית והשבועה לאבות, וגם ההקשבה לנאקה. כבר דנו חז"ל והפרשנים שביארו, שההתחייבות לאבות הייתה התשתית למענה הא-להי, אולם התזמון הוקדם בשל הקושי העצום של השעבוד, הרבה מעבר לכל מידה נסבלת. בשל כך, נאקת בני ישראל הייתה אחד המניעים הראשיים לפעולה, אחד הגורמים לישועה. במדרש שכל טוב מובא הסבר לאופיה של ה"נאקה" (פרשת וארא ו, ה):
"אין 'נאקת' אלא מתוך ייסורין ומכות, וכן הוא אומר 'מעיר מתים ינאקו ונפש חללים תשוע' (איוב כד, יב), והוא הדין לאנקה, דכתיב 'אנקת אסיר' (תהלים עט, יא), וכתיב 'יאנק חלל' (ירמיה נא, נב). הכא נמי, דכתיב 'אשר מצרים מעבידים אותם', במכות וייסורין, דכתיב 'ויכו שוטרי בני ישראל' (שמות ה, יד), לפיכך נכמרו נחומי ואזכור את בריתי שעם אבותיהם". וברוח זו דרך גם גאון ישראל בעל אור החיים הקדוש, שאמר: "צעקה מכאב לב כחלל הנואק".
אולם, בעל הטורים על אתר מסביר, שגם בנאקה הדהדו קולותיהם של האבות, באומרו: "נאקת. בא"ת ב"ש טתד"א, בגימטריא האבות. לומר לך שעלתה צעקת האבות ותפילתם".
דומה שהנאקה הזו היא צליל יחודי, שמחבר את מסורת האבות עם הקושי האותנטי של הבנים, קול זך של פנייה לבורא עולם ממקום של גאווה לאומית וקושי.
בימים אלה ציין העולם היהודי חמשים שנה ללכתו של "מלך החזנים", משה קוסביצקי עליו השלום. האיש שנחשב מבין מעצבי עולם החזנות, שני ליוס'לה רוזנבלט האגדי, היה בעל יכולת מרשימה ומנעד גדול, אבל לא פחות חשוב מכך, היה בעל תפילה כמו שאף חזן לא ידע להיות. בתפילותיו היה מבטא בצורה הטובה ביותר את "נאקת בני ישראל", משתף עצמו בצרת הציבור, ומתחנן ומתחטא לפני המקום כבן לפני אביו. במהלך מלחמת העולם השנייה, בעודו שוהה בגלות בברית המועצות, תרם בקונצרטים מרשימים לרוח הלחימה נגד המפלצת הנאצית. בתום קונצרט של בשנת 1943 במוסקבה התראיין לעיתונות, וכך מובא בעיתון דבר מיום 17/9/1943:
"הוא שר פעמים רבות 'כל נדרי' בפני חיילי הצבא האדום, והם אמרו לו כי בהשפעת השירה הזאת היו יוצאים ביתר התלהבות לקרב עם משמידי העם היהודי ואויב האנושות".
הוא גם זימר ושר ברדיו הרשמי של ברית המועצות, למען העלאת המורל וגיבוש הלבבות במלחמה.
על אף השוני המהותי בתחומי העיסוק, היה דומה בתרומתו לעם ישראל ולמאבק למען חופש האדם לקרובו, המנצח הדגול סרגיי קוסביצקי. הלה נפטר לפני 75 שנה, וגם הוא בילה את שנותיו המאוחרות בארה"ב, שם כיהן כמנצח האגדי על הפילהרמונית של בוסטון במשך חצי יובל (בין תלמידיו המוכרים ביותר נמנה המנצח והקומפוזיטור הדגול ליאונרד ברנשטיין). צד פחות מוכר באישיותו היה ציוניותו הנלהבת של בוגר המהפכה הבולשביקית, שנמלט מרוסיה בשנת 1920. את עזבונו, בדמות ספריית התווים האישית שלו, תרם קוסביצקי לספריה הלאומית בירושלים בשנת 1949. פרק מפואר עוד יותר לטעמי, בתולדותיו, הוא השתתפותו בפסטיבל עין-גב בשנת 1950, חודשים ספורים לפני פטירתו מן העולם. הקורא עשוי לתמוה מדוע השתתפות בפסטיבל מוזיקלי מסמלת גבורה ונחישות, אך די לזכור שבשנת 1950, פחות משנה אחרי הסכם שביתת הנשק מול סוריה, הייתה עין-גב נתונה במובלעת ישראלית בין אזורים שהשליטה עליהם הייתה עמומה, וככלל הייתה באזור מפורז. אזור מפורז זה לא מנע מהסורים להפציץ את עין גב ואת דרכי הגישה אליה על בסיס קבוע, תוך סיכון מתמיד של חיי בני הקיבוץ, כמו גם של באי הפסטיבל. הנגנים והמשתתפים חירפו נפשם בסירות מטבריה, או בנסיעות מסוכנות וחשופות לאש אויב. הוא ניגן בארץ את החמישית של פרוקופייב, שנחשבת אחת הסימפוניות הגדולות בתולדות המוזיקה המודרנית. האיש עצמו נרדף בידי רוסיה הסטאליניסטית, הגם שהיה בשר מבשרה של מולדתו, אמא רוסיה. לעין-גב הגיע קוסוביצקי הישיש (בן למעלה מ-75 היה), אחרי שפעל גם למען הקמת אולם קונצרטים מכובד בתל-אביב, ושימש יו"ר של כבוד לוועדת הבניין (היכל התרבות), ולמען הקמת היכל הולם לתרבות הישראלית בעיר הבירה ירושלים (בנייני האומה).
העיירה קוסוב, מכורתה של חסידות ויז'ניץ המפוארת, התפארה בצאצאיה המוזיקליים הכבירים הללו, שנותרו כל חייהם נאמנים לעמם ולמולדתם. אלה ידעו להשמיע את נאקת בני ישראל באופן ההולם ביותר, בצד מוזיקה ונעימות מלבבות נפש ברמה הגבוהה ביותר בעולם. מסורת עם חידוש, זיקה לאומה ולארץ יחד עם מצויינות וכמיהה לשלמות אפיינו את גדולי הרוח הללו, והמשיכו את שושלת יוצאי מצרים, שידעו לבטא עצמם ואת מצוקת עמם לפני מלך מלכי המלכים.
(וארא תשעז)