בין חומריות לרוחניות

לאחר מכת בכורות נצטווה עם ישראל במצות פדיון בכור. המצווה כוללת פדיון בכור אדם ובכור בהמה טהורה. בהמות טמאות אין צריך לפדות מלבד החמור: ' וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה' שמות (יג, יג). התורה קובעת שכאשר נולד בכור לאתון יש לפדותו בשה, שיינתן לכהן במתנה. אם לא פודים את החמור, הוא אסור בהנאה וחובה לערוף את ראשו. רש"י מציין את הסיבה לכך שדווקא החמור נפדה:
'ולא פטר שאר בהמה טמאה, וגזרת הכתוב היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד, שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים'.
רש"י מציין תחילה שבגזירת הכתוב עסקינן, אך לאחר מכן מציע הסבר- הואיל וישראל השתמשו בחמורים על מנת להעמיס סחורה ממצרים ראוי שנזכור את החמורים באמצעות הפדיון. אמנם גם לפי הסברו של רש"י עדיין לא ברור מדוע הפדיון נעשה באמצעות שה ונדמה שמטרתה של המצווה רחבה יותר.
התורה מספרת על שתי דמויות משמעותיות שרכבו על חמור. הדמות הראשונה היא משה, שרכב על החמור בשעה שיצא לשליחותו הציבורית במצרים: 'וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם…'. שנים רבות קודם לכן רכב אברהם על החמור בלכתו אל הר המוריה: 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ'. ובעתיד החמור ישמש גם את מלך המשיח: '…הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת' (זכריה ט,ט). המשותף לכל המקרים הוא, שהחמור משמש כאמצעי למשימה משמעותית וחשובה- אצל אברהם זוהי העקידה, אצל משה זוהי גאולת עם ישראל, ולעתיד לבוא יהיה זה מלך המשיח בשליחותו (רש"י שמות ד,כ ). החמור מסמן את החומריות, ואילו האדם הרוכב על החמור, הוא האדם אשר שולט בחומריות ואינו משתעבד לה. בעוד זמן לא רב של עבדות תתרחש גאולת מצרים, והיא תלווה בחמורים עמוסים ברכוש- כבר מרגע היציאה ממצרים מרחפת הסכנה של שעבוד לחומר ולכן נדרשו ישראל לפדות את החמור בשה שמסמל את ההקרבה ואת עבודת השם.
מצוות פטר חמור מבקשת לשרטט עבורנו דרך נכונה של שילוב בין חומר לרוח- האדם אכן נדרש להיות עם החמור (כלומר עולם החומר) ולהעמיס עליו רכוש לפי צרכיו, אולם זה מותנה בכך שתהיה לו מודעות של שליטה על החמור למטרות משמעותיות וחשובות.
ניתן לומר כי קדושת פטר חמור רומזת על הקדושה הגנוזה בחומריות, אך רק בתנאי שהיא משרתת השגת ערכים- ייעודה של החומריות הוא לשמש בסיס לגילוי הקדושה- לעתיד לבוא ירכב המשיח על החמור, המשיח הוא הקומה העליונה, הרוח שרוכבת על החמור, מכאן שלא בביטול החומר רוצים אנו אלא בשילוב שבין החומר לרוח. אולם, מי שלא ישאיר מקום להקרבת השה (הרוח), יידרש לערוף את החמור (החומריות), שכן לחומר ללא רוח אין קיום וצריך לבטלו. עולה, שגם אם בימינו נדיר לקיים מצות פדיון חמור, משמעותה של מצווה זו מלווה אותנו תדיר בחיינו, זוהי דילמה תמידית בנוסחת האיזון שבין החומר לרוח.
(בא תשעז)