הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)'וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ'. נוסח הכתוב "ויאהבה" הוא ייחודי ומעיד על אהבה ייחודית ויוצאת דופן, שכן יצחק מצא ברבקה תכונות הזהות לאלו שהיו לשרה אמו, אליה היה קשור בעבותות של אהבה. אולם למרות אותה אהבה גדולה נחשפת בפרשתנו גם המורכבות שביחסי יצחק ורבקה. נראה שהתקשורת ביניהם הייתה לקויה. אין אנו מוצאים שיחות אישיות בין יצחק לרבקה, למעט פעם אחת, עת רבקה מדברת עם יצחק בשעה שהיא מבקשת לשלוח את יעקב למשפחתה בתואנה של מציאת אישה. אנחנו גם רואים כי רבקה הסתירה מבעלה את הסיבה האמיתית בגללה שלחה את יעקב – החשש שמא עשו יפגע בו. בהיבט אחר – גם לאחר שגילה יצחק כי יעקב גנב את הברכות, ומן הסתם יכול היה להניח שרבקה קשורה למזימה זו, הוא אינו מטיח שום ביטוי של כעס כלפי אשתו. להשוואה: מצאנו ביטויי כעס בין שרה לאברהם ("חמסי עליך") ובין רחל ליעקב ("הבה לי בנים… ויחר אף יעקב ברחל"), אך לא מצאנו מעולם ביטויים כאלה בין רבקה ליצחק.
הרב נפתלי צבי ברלין מוולוזין (הנצי"ב) מסביר את התשתית שיצרה את המורכבות בזוגיות של יצחק ורבקה: "ותקח הצעיף ותתכס מרוב פחד ובושה כמו שמבינה, שאינה ראויה לו לאשה, ומאז והלאה נקבע בלבה פחד ממנו, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם או שינוי דעה לא בושו לדבר רתת לפניהם; מה שאין כן רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות, שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות, ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו, וכן בשעת הברכות…".
לדעת הנצי"ב הפערים תרבותיים בין רבקה ליצחק גרמו לתקשורת לקויה. כך התגלגלו הדברים ומערכת היחסים הזו הביאה להעלמת עובדות מיצחק – 'גניבת הברכות'. זאת ועוד, רבקה משחר ילדותה הייתה עצמאית ובעלת ביטחון עצמי ולא פחדה מיצחק. רבקה גם מודעת לכך שיצחק פאסיבי, תמים ושקוע במחשבות רוחניות ולפיכך יש דברים 'ארציים' שיתקשה להבין. ולכן כאשר היא מעלה את הרעיון שיעקב יעזוב את הבית, רבקה נמנעת מלהזכיר את החשש מהריגתו של יעקב אלא משכנעת את יצחק בנימוק של חיפוש אישה ראויה מבית טוב, בדיוק כמו שאליעזר נשלח להביא אותה ליצחק.
חז"ל מקבילים בין רבקה לתמר: 'שתים הם שנתכסו בצעיף וילדו תאומים, רבקה ותמר, רבקה, ותקח הצעיף, תמר, ותכס בצעיף ותתעלף' (בראשית רבה פרשה ס ).
השימוש בצעיף מסתיר את הכוונות האמתיות. שמא הצעיף מצביע על התנהגות כפולת פנים, על ערמומיות ועל רמייה של תמר ורבקה. שתי הנשים המצליחות להוציא את תכניתן אל הפועל. לשתיהן תכניות הקשורות בצאצאים ובהורשה. התכניות של רבקה ושל תמר נוגדות את רצון הגברים. יצחק רוצה לברך את עשו, ויהודה לא רוצה לייבם את תמר או לתת לה את שלה בנו. שתי הנשים פועלות בשעת כושר מתאימה לאחר ששמעו מידע המזמן את עיתוי הפעולה. רבקה מבקשת באמצעות הצעיף לבטא את השונה שבין המשפחות בין משפחת אברהם למשפחת לבן, בין תמימות לעורמה. לכן נראה שכיסוי הצעיף של רבקה מבטא בקשה ודרישה מיצחק לחשוף את האישיות הפנימית שלה. ושמא זו מטרתה של כיסוי ההינומא בשעת הנישואין. הכלה מכוסה בהינומא ובתום החופה ההינומא מורמת למעלה ומתחיל תהליך של חיפוש. ההינומא מזמינה את החתן שלא להיות שבוי באהבת האירוסין אלא עליו לצאת למסע הכרות מעמיק עם אשתו שיכול להתרחש רק במגורים בבית אחד מתוך מחויבות. רבקה התכסתה בצעיף ועל יצחק הייתה מוטלת חובה לחשוף את רבקה ואת תכונותיה, אולם נראה שהוחמצה ההזדמנות. על אף האהבה הגדולה, השוני יצר פער שהיה קשה לגשר עליו.
(תולדות תשע"ו)
