פרשתנו פותחת בדיניה של שנת השמיטה ובבשורה הגדולה שמביאה שנה זו לעם ישראל. לצערנו, השבתת כל שטחי החקלאות אינה אפשרית בימינו, מסיבות שונות ומגוונות, ונדרשים אנו למצוא פתרונות הלכתיים הן לציבור החקלאים והן לציבור הצרכנים. אולם, יש רק פתרון אחד, שיכול לתת מענה ברמה הלאומית הרחבה – "היתר המכירה". מדובר במכירה זמנית של קרקעות לגוי, כאשר גם לאחר המכירה אנו מקפידים, שהמלאכות האסורות מהתורה יתבצעו על ידי גוי. היתר המכירה הוסכם על ידי גדולי הפוסקים כבר לפני יותר מ-150 שנה וגובש על ידי הרב קוק זצ"ל לקראת שנת השמיטה בשנת תר"ע. בתשובותיו של הרב זצ"ל ניתן להבחין בפער שבין ההסכמה להיתר המכירה על פי ההלכה הפורמאלית לבין הרתיעה מההיתר מבחינה ערכית ומחשבתית. וכך הוא כותב בתשובתו במשפט כהן (סי' סג):
"…על עצם ההיתר אין לדעתי מה לפקפק כלל, אבל כל זאת אין זה מונע ופוטר אותנו מלבקש כל העצות אשר יזמין ד' לנו, שיוכלו אחינו בני ישראל היושבים בארץ ישראל לקיים את המצוה כהלכתה, בלא שום הפקעה ודרישות היתר".
הרב קוק זצ"ל פותח את תשובתו בקביעה נחרצת, שאין לפקפק על עצם ההיתר. אולם בסיפא מדגיש הרב, שיש לשאוף לשמירה מוחלטת של השמיטה, ולהימנע עד כמה שאפשר מהפקעתה של המצווה ודווקא בתקופה של התחייה הלאומית. מורכבות זו הביאה את הרב לחתור לצמצומו של ההיתר, וכך הוא כותב בהמשך: "וכל חלק קטן שבקטנים מארץ הקודש שביד ישראל, שתקוים בו מצוות שביעית כדינה, אנו צריכים לשמוח עליו כמוצא שלל רב".
לדעתו, גם במידה והחקלאים נדרשים לסמוך על היתר המכירה, יש צורך להשתדל ולצמצם את היקף מכירת הקרקעות. חקלאי שמצליח להימנע ממכירה, אפילו של שטח קטן ביותר, הרי זה משובח. חשוב לציין, שקיימת מגמה בקיבוצים ובמושבים הדתיים שסומכים על "היתר המכירה" לעשות מאמץ גדול ולהוביר (לא לעבד) חלק מהשטחים, או לעשות "זריעה מוקדמת" בששית (בתנאים מסוימים) על מנת להימנע ממכירה של חלק מהשטחים – זו דוגמא אמיתית לשמיטה לחומרה.
לצערנו, בשני העשורים האחרונים מעמדו של היתר המכירה הולך ונחלש. בתחילה, היתר המכירה נפסל בקרב החוגים החרדים, אולם כיום גם חלק מקרב רבני הציונות הדתית נמנעים מלקנות ולאכול את התוצרים של "היתר המכירה". יש הסבורים שהיתר המכירה ניתן בשעתו על מנת להציל את היישוב, וכיום אין בו צורך. אולם אין הדבר נכון, גם כיום הסכנות קיימות. עזיבת האדמות למשך שנה יכולה לפגוע הן בחוסנה של החקלאות היהודית בשנים שלאחר השמיטה, והן בשליטה שלנו על אדמות חקלאיות באזורים רבים בארץ.
גם הצרכנים נדרשים להיות שותפים למשימה זו. אם אנחנו מתירים לחקלאי לעבוד על סמך היתר המכירה יהיה לא הגיוני שלא להתיר את יבוליו לכתחילה באכילה. מה ההיגיון להתיר לחקלאי עבודה על סמך היתר המכירה, ובאותה נשימה להימנע ולא לאכול מהתוצרת?! האם נקל במה שחמור יותר, דהיינו, להתיר מלאכות על סמך היתר המכירה, ונחמיר במה שקל יותר, והיא האכילה מתוצרת זו?!
יש שיסבירו שהיתר המכירה נועד עבור החקלאים, שנדרשים לעבוד בשנת השמיטה ואין להם ברירה אחרת. לעומתם, ציבור הצרכנים יכול לאכול יבול אלטרנטיבי כפי שמציע "אוצר הארץ" ולכן אין כל סיבה שיאכל מיבול של היתר מכירה. דומני, שתפיסה זו שגוייה מיסודה. אין מטרת היתר המכירה רק כדי להציל את פרנסת החקלאים בשמיטה. אלא היתר המכירה, נועד לשרת את כלל ישראל. החקלאים הם השליחים של עם ישראל כולו, שכן בזכות עבודתם על סמך ההיתר נשמרת חקלאות היהודית בארץ ישראל על כנה. היתר המכירה הוא הכלי היחידי שבאמצעותו נוכל לשמור על חקלאות יהודית בארץ ישראל.
(בהר תשפ"ב)