הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')תוך זמן קצרצר לאחר מכת בכורות החל המהלך: כל הבצק הלח, בתוך התרמילים היה מונח, ויהי בשלח, העם ברח והלך. לא חלפו אלא שבעה ימים, ואוסף העבדים המדוכאים חצה את ים סוף, והגיע לרום המעלה מבחינה ההתגלות ודרגת האמונה. בים סוף נגלה עליהם ה' בכבודו, והיו מצביעים עליו ואומרים: "זה א-לי ואנווהו", כדברי חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים" (מכילתא בשלח, ג).
שבעה שבועות חלפו ואותם אנשים עצמם הצביעו על העגל ואמרו: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". כיצד תתכן נפילה שכזו מרום המעלה הרוחנית אל השפל הגדול ביותר?
ייתכן שהתשובה נעוצה במהירות העצומה שבה הגיעו בני ישראל לדרגתם העילאית. תחילת יציאת מצרים הייתה טבועה כולה בחותמו של החיפזון. הם יצאו במהירות המכסימלית האפשרית, "כי לא יכלו להתמהמה". הם לא יכלו להתמהמה הן מסיבה מעשית: "כי גורשו ממצרים", הן מסיבה הלכתית: כדי שהבצק לא יחמץ, והן מסיבה רוחנית: כי עוד מעט קט והם ישקעו בדיוטא התחתונה של חמישים שערי הטומאה.
במהירות הבזק, תוך חמישים יום, עלו בני ישראל ממ"ט השערים, בהם היו שקועים, והעפילו לפסגת מעמד הר סיני. ברם, דרגות רוחניות גבוהות שמשיגים במהירות, עלולים גם לאבד באותה מהירות. אם מגיעים תוך חמישים יום בלבד מעומק טומאת מצרים למרומי הר סיני, אין פלא שיורדים תוך ארבעים יום בלבד להערצת העגל. הדרך ליצירת שינוי נפשי עמוק, התחזקות באמונה ועבודת ה' אמתית תובעת מאמץ מתמשך, התמדה ומסירות יום-יומית.
צאו וראו את הסמל של ט"ו בשבט, השקדיה. עץ השקד הפך להיות גיבורו של טו בשבט משום שהוא ממהר מכולם לפרוח ולהוציא את פירותיו. באמצע החורף, כשכל שאר האילנות שקועים בתרדמתם, הוא פתאום פורח. אולם פריחתו ממהרת גם להיעלם. אף פירותיו של השקד מבשילים עד מהרה, ועד מהרה נעלמים, כדברי המדרש "שקד זה משעה שנותן פירותיו עד שעה שגומרן – כ"א יום" (קה"ר פי"ב).
מדוע אם כן התרחשה היציאה ממצרים בחיפזון שכזה? אם החיפזון "מהשטן", כפתגם העממי, מדוע הוא בוצע כאן על ידי א-לוהים? נראה שיש בחיפזון מעלה גדולה, וצריך להשתמש בו בצורה נכונה ובזמן הנכון. שינויים חיוביים עשויים להתחיל ברגע אחד של התרגשות מול אירוע מכונן היוצר חוויה רבת עוצמה, בשעה מיוחדת של התרוממות נפש בלימוד, או ברגעים של התעלות בתפילה מעומק הלב, וכיוצא באלה. אולם רושמם של האירועים המהירים הללו עלול לחלוף ביעף. מה שיחזק את האדם בדרכו ויטביע חותם בנפשו הוא העבודה המתמדת והאינטנסיבית שלאחר מכן.
על נקודה זו עומד בקצרה, ר' צדוק הכהן מלובלין. בפתיחת ספרו החשוב 'צדקת הצדיק' הוא קובע: "ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון כמו שמצינו בפסח מצרים… מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות".
עם ישראל נדרש לצאת לדרך במהירות רבה, אולם בהמשך היה עליו להתקדם במסע ארוך, קשה ורב אירועים מעצבים. הוא יצטרך להתמודד עם ניסיונות רבים, ולדעת התקדמויות הדרגתיות ופתאומיות, כמו גם נפילות ונסיגות, כי "דור תהפוכות המה", ודווקא התהפוכות בונות את העם לדורות.
גם בחיי היחיד, ובמיוחד בעבודת ה' האישית, צריך כל אדם לתפוס את המומנטום של הרגע שנגע בלבו. כשהלב מתעורר אסור לתת לרושם העז להתמסמס ולחמוק, אולם בה במידה אסור גם לסמוך על המומנטום הזה המעורר. הוא עלול לחלוף במהירות בה הפציע, מבלי שייצור שינוי כיוון משמעותי, ומבלי שעל מעמקי הנפש ישפיע. שינוי עמוק ואמתי דורש תהליך ממושך שיש בו עמל ומאמץ, יזע ודמעות, סבלנות ואמונה. בעזרת כל אלה אפשר לשנות הכול לטובה.
(בשלח תשעז)
