הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)בספרו "משך חכמה" [פרשת בשלח ד"ה והמים] כותב רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק, כי כשאנו מתבוננים בדיני התורה אנו מבחינים בהבדל שיש בין יחיד לציבור. לגבי יחיד אנו רואים שהתורה מחמירה מאד בעונשים של מצוות שבין אדם למקום, כמו עבודה זרה, עריות, שמירת שבת וכדומה, שהעונש עליהן הוא כרת, סקילה ושאר מיתות בית דין ובמצוות שבין אדם לחברו, כמו מחלוקת, לשון הרע, רכילות וגזל, אין אפילו עונש מלקות, אם מפני שהן "לאו שניתן לתשלומין", או "לאו שאין בו מעשה" וכדומה. כלומר, בהתנהגותו של היחיד הקפידה התורה על עבירות שבין אדם למקום יותר מאשר עבירות שבין אדם לחברו.
לגבי הציבור, אנו רואים שהדבר הפוך, ששם ההקפדה היא יותר במצוות שבין אדם לחברו מאשר מצוות שבין אדם למקום, כמובא בירושלמי [פאה פ"א ה"א]: "דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיה להם דלטורים (לשון הרע) היו יוצאים למלחמה והיו נופלים, אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו". ובמסכת סנהדרין [קב ב] מובא: "אין לך תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד עליו אחאב עבודה כוכבים והשתחווה לו". ועל ידי שלא היה להם דלטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין". וטעם הדבר – מסביר ה"משך חכמה" – "שאם ציבור נשחתים בעבודה זרה ועריות על זה נאמר: 'השוכן אתם בתוך טומאתם', אבל כאשר הציבור נשחתים בנימוסיות ובמידות, כמו לשון הרע ומחלוקת, על זה נאמר: 'רומה על שמים אלקים, על כל הארץ כבודך' – אמר דוד לפני הקב"ה: ריבון העולמים, מה שכינתך לירד בארץ, סליק שכינתך מבינהון". ומוסיף שם ה"משך חכמה" שגדולה מזו אמרו: במקדש ראשון היו עובדי ע"ז ומגלי עריות ואילו במקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצוות ונחרב הבית מפני שנאת חנם [יומא ט] ואמרו שם ששנאת חנם חמורה יותר, שהבית השני שנחרב מפני השנאה עדיין לא נבנה, מפני שאם ציבור נשחת במידות הוא גרוע יותר מאשר נשחת במצוות. וכן רואים אנו בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל, אעפ"י שחטאו גם בעריות אך כיון שהיו ציבור היה הקב"ה מרחם עליהם. ומזה הוא מסיק לדורנו: "ולכן על חילול שבת בעוונותינו הרבים שנתפשט (בדורנו) אז יכולים לקוות כי יאחר להם (הקב"ה) כי הם ציבור".
לפי היסוד הזה אין פלא מדוע מיד בסמוך למעמד הר סיני פותחת התורה בפרשת משפטים, הבאה להסדיר את היחסים שבין אדם לחברו. התורה מצווה אותנו לשמור על יחסי אנוש הגונים, שהאחד לא יפגע בחברו, לא בגופו של החבר ולא בממונו, וזה בבחינת "סור מרע", אך במקביל לכך על האדם גם להטיב לזולת בבחינת "עשה טוב", ששני אלו מבטיחים לנו חברה הגונה המקיימת איכות חיים רוחניים וחברתיים. אבל לא פחות מזה יש לדאוג לחריגים ולחלשים שבחברה, כמו הכתוב: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים, כל אלמנה ויתום לא תענון". ומסביר זאת רבינו בחיי: "לפי שהגר מוצא עצמו יחידי בארץ נוכרייה, ולכך נקרא 'גר' מלשון 'גרגיר' הנמצא יחידי בראש ענף האילן, מבזים אותו ומריעים לו, על כן אמר השם יתברך: אל תחשוב שאין לו מי שיריב את ריבו, כי אני הוא הרב את ריבו". ומוסיף שם רבינו בחיי: "וצירף אל הגר את האלמנה והיתום, לפי שכולם תשושי כח והבריות מקילין בהם להרע ולהצר אותם".
(משפטים תשעט)
