פורצי הדרך

עם-ישראל לכוד בין הים לבין המצרים המתקרבים. זעקות ייאוש וחוסר אונים של בני-ישראל. משה מצטווה לנטות את ידו על הים על מנת שיבקע. בני ישראל נכנסים לתוך הים.
את התיאור "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" הבינו חכמים כסיפור התרחשות מורכב. בני-ישראל באים כשעדיין הים הוא ים, ורק אז הופך ליבשה.
הכניסה לים, לדבריהם, הייתה הכרעה אנושית מעט אלימה, שנעשתה לנוכח גלים גועשים. הכניסה הזו הייתה ביטוי של תסכול לנוכח מורכבות הבעיה, ותחושת אי-צדק. והיא זו שחוללה את המהפכה בתפיסת המציאות ושהפכה ים ליבשה. התנאים נחלקו בדבר המנגנון החברתי שקדם לכך:
"ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה:
ר' מאיר אומר בלשון אחד כשעמדו שבטים על הים זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים מתוך שהיו עומדין וצובחין קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחלה… התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים…
…ור' יהודה אומר בלשון אחר… כיון שעמדו שבטים על הים זה אומר אין אני יורד תחלה לים וזה אומר אין אני יורד תחלה לים…מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים".
לדעת ר' מאיר, כל השבטים ביקשו לקפוץ לים. שבט בנימין שקפץ זכה לקיתונות משבט יהודה שחשו במחטף שנעשה. בהמשך המדרש נאמר ששני השבטים קיבלו שכר על פעולתם: בחלקת בנימין שרתה השכינה ושבטו של יהודה זכה למלוכה.
לדעת ר' יהודה, אף שבט לא רצה לקפוץ לים ועד שהתמהמהו לחפש מתנדבים קפץ נחשון משבט יהודה לים.
לדעת ר' מאיר, מעשה הקפיצה הוא מחטף וביטוי של עזות והאצת תהליך, כשאל מול הקופצים הנמהרים משבט בנימין, ניצבים שומרי החוק והסדר בני-יהודה, המאזנים את המהפכה. ואלו ואלו עושים שליחותו של הקב"ה.
לדעת ר' יהודה, מעשה הקפיצה (הנחשוני!) הוא ביטוי של הובלה והנהגה, תעוזה ואומץ. (דומה שהלשון העברית הסכימה עמו, כשהפכה את שמו הפרטי של נחשון לשם תואר למעשה גבורה).
נקודת מוצא שונה מתוארת במדרש תהילים. שם מתועד דיון שהתקיים ביבנה בין ר' טרפון לתלמידיו בשאלה במה זכה יהודה למלכות. לאחר שמועלות שם הצעות שונות על ידי ר' טרפון והן נדחות על ידי התלמידים. בסופו של דבר ר' טרפון פונה לתלמידים והם מציעים לו מקור:
" אמר להם אם כן באיזה זכות זכה,
אמרו לו בזכות שקפץ לתוך גלי הים, שהיו כל השבטים עומדים ולא ירדו אחד לים, אלא זה אומר אני ארד תחילה, וזה אומר אני ארד תחילה, וקידש יהודה שמו של הקב"ה וירד לים…".
לדברי התלמידים, הסיבה שיהודה זכה למלכות היא קפיצתו לים בעוד כולם סביבו מתכננים לרדת ראשונים. ההידחקות שר' מאיר מייחס לשבט בנימין, כביטוי לאירוע שמתרחש טרם זמנו, מתוארת כחתימת הפלפולים ועשיית מעשה ראוי של שבט יהודה, שתשמש עבורו נקודת זכות בגינה הפך לשבט המוביל והמנהיג.
שלוש נקודות המבט הללו מתעדות מצבים נפשיים שונים שמהן מתבצעת "קפיצה". לפי הדיון ביבנה, הניסיון של כל שבט להתנדב לקפוץ הוא נלעג. הדיבורים והדיונים מעידים על הססנות כללית. מנהיג הוא זה שגם מבצע. לדברי ר' מאיר הקפיצה, ההעזה לחרוג מגבולות מקובלים עשויה להיות חסרת התחשבות. כזו המחייבת איזונים חברתיים גם אם היא מתבררת כדבר הנכון. לדברי ר' יהודה הקפיצה מבטאת הליכה מבורכת נגד הזרם, וכנגד החשש משינוי. תהפוכה חדה בתפיסת המציאות ויצירת שינוי.
כל דור חווה בדרכו מציאות של בין הפטיש לסדן. לא תמיד המצרים דוחקים והים גועש. הדילמות משתנות אך המשותף לכולן שהן יוצרות בהצטרפותן דרך ללא מוצא. ההתמודדות והפתרון להיתקעות אינם באים על ידי המסתייגים והחרדים מן הקפיצה אל תוך הים. הפתרון מושג רק באמצעות הכניסה לים והפיכתו ליבשה בכח. כך כותב הרב קוק כותב על הנמנעים ממעשה פורץ דרך:
" החלשים שבעולם הבנוי בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים משאתם: "מי יגור לנו אש אוכלה, מי יגור לנו מוקדי עולם!". אבל באמת לא היה פחד רק חטאים בעלי נפשות חלושות וחנפים הם פוחדים ורעדה אחזתם".
הטיפוסים שאינם נכנעים, אלה שתרים אחר מוצא, גם אם הוא מוצא 'רטוב' ומסוכן, שונים זה מזה. וגם המהפכות שהם מיצרים שונות. יש מהם המעוררים מדנים ומריבות. בסופו של דבר מגיעים בכח הזרוע להישג של תיקון בזכות הבלמים שמייצרים עבורם אחרים. אלה מתוארים בפי הרב קוק כך: "התסיסה החיה שלהן איננה שוקטת, מתגלות הן בעזי הפנים שבדור. הרשעים בעלי הפרינציפים. הפושעים להכעיס ולא לתאבון… אבל תמצית האומץ שיש ברצונם היא הנקודה של קודש".
טיפוסים אחרים הם אלה ששוברים מוסכמות, אך עושים זאת בשום שכל: "צדיקים, גיבורים כאריות, שיגלו את אמתת התקון והבנין, בעוז רוח של שכל צלול ואמיץ ובאמץ נפש של הרגשה והתגלות מעשית קבועה וברורה". צדיקים אלה, מוכנים לקחת על עצמם, את משימת סלילתה של דרך שכולם חשים שהיא הדרך הנכונה.
(בשלח תשעז)