הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בעת כל האנושות הגדישה את הסאה בחטאים חמורים, נח היה צדיק תמים מדהים. הוא התבדל מסביבתו, שמר על תומתו ועשה רצון קונו. יותר משנה שהה נח בתיבה, והמשיך להיות צדיק פעיל ויעיל, שאת כל החיות מאכיל ואת העולם כולו מציל. המדרש מתאר בהערכה רבה כיצד "כל אותן י"ב חודש לא טעם טעם שינה", ובמסירות רבה דאג לכל בעלי החיים שבתיבה (תנחומא נח, ט).
דמותו ופועלו של נח מעוררים ציפייה גדולה להמשך עשייה ברוכה, אולם כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. אמנם פעולתו הראשונה של נח לאחר צאתו מהתיבה הייתה הקרבת קורבנות תודה, אבל מייד כשחזר לשגרה הגיעה המעידה: "וַיָּחֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם" (ט, כ). המילה "וַיָּחֶל", מציין רש"י בעקבות חז"ל, רומזת לביקורת: "עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת". בהמשך לכך המשיך נח והדרדר, ואחרי שהכרם נתן פריו הוא השתכר, התגולל עירום באוהלו והתגלה בקלונו. גם אחרי ששבה אליו צלילות דעתו, נח לא הביע כל חרטה ובטעותו לא הודה. במקום זאת הוא כעס והתחמם על חם בנו, ובחמתו קילל קללה נמרצת אותו ואת זרעו.
מה קרה לנח? כיצד הצדיק המרשים שעמד מול העולם כולו לפני המבול, הידרדר כל כך לאחריו? מדוע תפקד באופן מופתי ובהתמדה בעבודה תובענית ואינטנסיבית בתיבה, וכשל בתפקודו כשלפניו כל העולם כולו, אין רשעים שיפריעו לו, ואין חיות שיגזלו את כוחותיו ואת זמנו?
ייתכן מאוד שנוח היה צדיק פוסט-טראומטי. עם היציאה מהתיבה, הוא ראה לנגד עיניו עולם ריק וחרב, והמראה היה קשה לו מנשוא. החברה שהכיר נמחקה, תרבות שלמה נעלמה, הקולות והצלילים, האורות והצללים, הצעקות והמילים של אנשים ושל הוויה שוקקת חיים אינם עוד. בעלי החיים שהיו עימו בתיבה ,שהיו לו לחברה זה למעלה משנה ואליהם נקשר מתוך דאגה יום-יומית ונתינה, נעלמו מייד עם צאתם מהתיבה בלי להביט לאחור ובלי לומר שלום או תודה. נוח מוצא את עצמו בודד בעולם עם משפחתו, בתוך שקט מהדהד, וכל תכני חייו ומשמעותם זה תקופה ארוכה אינם עוד.
120 שנה הוא עסק בבניית התיבה, ויותר משנה הוא שהה בה, כשלנגד עיניו השליחות הגדולה להבטיח את המשך קיום העולם ולטפל בכל האדם והחי שאתו בתיבה. השליחות נטעה בו משמעות והעניקה לו כוחות להתמדה ומסירות. עתה, ברגע אחד, הוא נחת מאגרא רמא של ראשי ההרים אל בירא עמיקתא של חיים סתמיים.
סביר ביותר שנח היוצא מהתיבה חש גם רגשי אשמה קשים, על שהוא ניצל וכל האחרים הוכחדו. הוא שיווה לנגד עיניו אנשים ונשים שהכיר, ותהה האם באמת כולם היו כל כך רעים, ומדוע דווקא הוא נותר בחיים? אולי אף התחרט על שלא עשה יותר למען הצלת אחרים, ואפשר שהיה עליו לנסות למנוע את החורבן כליל. "יכולתי להתפלל, להשפיע, לשדל, ואולי היה ה' את הגזרה מבטל או לפחות מוכן להקל", אמר לעצמו נח הצדיק. נח הצדיק התקשה להתמודד עם העולם החרב לבדו, את קשייו ויגונו הוא ביקש להטביע ביינו.
הבנה זו יכולה להסביר את הציווי התמוה שקיבל נוח מה': "צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה" (ח, טז). לכאורה, צו זה היה מיותר, שהרי נח חיכה וציפה ליציאה מהתיבה ולשם כך הוא שלח את העורב והיונה. עתה כשהארץ יבשה, הוא אמור לצאת מהתיבה באופן טבעי ובשמחה. אך נראה שהיציאה הייתה קשה לנוח, ואלמלא הציווי הוא היה יושב לנוח, חווה דיכאון וחרדה שלא מאפשרות לו לקום מהמיטה, ולא היה ממהר לצאת אל הארץ החרבה.
תהליך דומה בזעיר אנפין עוברים רבים מאוד בחברה הישראלית בימים אלה. החורבן שאירע לפני שנתיים בשמחת תורה הכניס את רובנו לתיבה של מלחמה. מעגל זה נסגר במובן מסוים לאחרונה, ורבים נמצאים במצבי מעבר שדורשים טיפול והקשבה. חיילים ואזרחים רבים במצבי פוסט טראומה, פצועי גוף ונפגעי נפש, חלקם לא יכולים להיפרד מתמונות קשות, חלקם מרגישים גם אשמה ומועקה, הגם שבחשיבה הגיונית אין לכך הצדקה.
רבים אחרים היו בשנתיים האחרונות מכווני משימה בה מצאו את טעם החיים ומשמעותם, והם חווים עכשיו ריק מסוים. מתנדבים בתחומים שונים, אנשי מילואים שהקדישו חודשים רבים ללחימה, אזרחים שהמאבק למען החטופים עמד בראש מעייניהם – כל אלה שבים לחיי שגרה, כשעולמם התרוקן מהמשמעות שהייתה או נטען במצוקת נפש טורדנית וקשה. כולנו למעשה אחרי המבול, "מבול אל-אקצא", אך יש מי שזקוקים יותר לטיפול ולנחמה.
כולם ראויים להקשבה ולתמיכה, הן מהממסד והן מכל אחת ואחד. אסור להשאיר לבד את מי שאפשר להושיט לו יד, יש לעודד ולחזק ולא להישאר מן הצד.
