הרב שי פירוןהמלחמה במדין היא המשימה האחרונה המוטלת על משה רבנו. רגע לפני שנפרד מהעולם, מצווה אותו הא-ל: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (פרק ל"א, ב'). את הפסוק אפשר לקרוא בכמה קריאות שונות בתכלית. האחת, קריאה עובדתית. כאילו אומר ה' למשה, יש לך עוד משימה אחת, ודי. נשאר עוד משהו שעליך להשלים בטרם תיפרד מהעולם. הקריאה השנייה, רואה קשר עמוק בין מלחמת מדין לבין הסתלקותו של משה. לא בכדי זו הפעולה האחרונה שלו. מדובר במעשה עקרוני שיש בכוחו ללמד אותנו משהו מהותי על אופיו של משה וייעודו.
פשט הכתוב אינו תומך באופן חד באחת מן הקריאות, והפרשנים נחלקו בהן. עיון קצר בארבע פרשנויות לפסוק מציג ארבע זוויות ראיה על מנהיגות בכלל ועל מנהיגותו של משה בפרט.
פרשנותו של רבי שלמה יצחקי, רש"י, מעמידה את חובתו של המנהיג להנהיג עד יומו האחרון. כשהסוף מתקרב, הדבר משפיע על האווירה. בואו לא נתעסק עכשיו בדברים חשובים, הרי אנחנו כבר הולכים מכאן. נוריד הילוך. מי שחווה הובלה לאומית לפני בחירות מכיר את התחושה שעוד רגע זה עלול להסתיים. סוג של לאות מתפשט באיברים והכוח להתעורר כל בוקר בשעה מוקדמת ולעבוד מסביב לשעון נחלש. "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר". פרשנותו של רש"י מבקשת להדגיש את חיוניותו של משה. היה לו למשוך זמן, להשתהות, אולי אפילו להתווכח. הרי ככל שהמלחמה תארך זמן רב יותר, הוא עצמו יאריך ימים, ואולי, מי יודע, תתבטל הגזירה. אבל משה מבצע את המשימה בשמחה. הוא מנהיג את העם בחיוניות המפעימה את הרגע האחרון. לא עובד אצל עצמו, הוא עובד אצל ה' ולמען העם.
רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, לעומת זאת, מדגיש את הקשר שבין מותו של משה למלחמת מדין בהיבט אחר. יש משימות של דור המדבר ויש משימות של דור הכניסה לארץ. אלו שני סוגים שונים של מנהיגות. אילו חלילה תועבר המשימה ליהושע, משהו מהדרך שבה אנו רוצים להתנחל בארץ ייפגע. מנהיגות, גם כזו נצחית, מתאימה לשעתה. "נגזר על משה רבינו שלא יעבור את הירדן, אבל מעבר לירדן עשה כל מצות ישראל, נצח שני מלכי האמורי הגדולים וחלק את ארצם בנחלה, והוא ראוי שיעשה נקמה בשונאי ה', ואין על יהושע רק מצות הארץ".
מפליא לעיין בפירושו של רבי יעקב בן אשר, בעל הטורים, שמקורו בדברי המדרש בילקוט שמעוני. לשיטתו, משה חייב להלחם במדין כדי לתקן את חטא. העובדה שפינחס מגיב למעשה זמרי, נזקפת גם לחובתו של משה, שכן היה מצופה ממנו, ממשה, שהוא זה שיגיב לדברים. אבל משה, כנראה, התלבט, התחבט. שאל את עצמו איך תראה פעולה קנאית, ואולי יש דרכים אחרות. פינחס הציל את כבודם של ישראל, אבל משה – טעה. כעת מוטלת עליו החובה לתקן. זו מעין 'מתנה', אפשרות של תיקון, שמעניק הא-הא-ל למשה, תקן בטרם תמות: " לפי שראה מעשה מדינית ולא קנא לשם, לכך ניתלו חייו בנקמת מדינים". להשלמת הטיעון של בעל הטורים ראוי לעיין בפירושו של רבי מאיר שמחה מדווינסק, ה'משך חכמה'. לטענתו, על משה להתמודד עם לשונות רעות שהילכו במחנה: " יתכן, דאם היה מלחמת מדין אחר מות משה, היו אומרים שכל ימי משה לא היה נלחם במדין, לפי שמשה החניף להם, לפי שהיה חתן יתרו וישב במדין שנים רבות. לכן מוכרח היה לנקום קודם מיתתו".
הפרשנות הרביעית היא זו של רבי ברוך הלוי אפשטיין, בעל ה'תורה תמימה', המסביר שמשה מדריך את יהושע ביסודות המנהיגות טרם הכניסה לארץ. יכולה להתעורר תנועה הרואה במושג הנקמה מושג שאינו ראוי. בטרם מסתלק משה מהארץ הוא מבקש להדגיש שלא תמיד נקמה היא מעשה פסול. שיש מקרים בהם נכון לנקוט בפעולת תגמול נוקבת, כואבת.
טרם פטירתו מן העולם, מלמד גדול המנהיגים את כולנו ארבעה יסודות חשובים בתורת המנהיגות:
1. עובדים עד הרגע האחרון. לא מתרשלים, לא עושים זאת בתחושה של מלאות. שליח ציבור צריך לנצל כל רגע. לעבוד את הא-ל ולייצג את העם בשמחה.
2. לא משאירים למנהיג הבא מה שחייב להיעשות על ידי המנהיג הנוכחי. יש פעולות שטעמן הוא בזמן ובמקום מסוים. דחייתן עוקר את משמעותן מהשורש.
3. על מנהיג להתמודד עם לזות שפתיים, עם אמירות של המון העם. הוא מחויב להזים אותן, לא לעמוד מן הצד ולחשוב שהכלבים נובחים והשיירה חולפת. זאת ועוד, התלבטות והשהייה של החלטה מדינית חשובה, עלולה להיתפס ככזו הנובעת משיקולים זרים.
4. מנהיג מוסרי בעל עוצמה הוא מי שיודע לנקוט גם בפעולות קשות. נקמה היא מילה מורכבת, קשה, בעייתית. השימוש בה צריך להיות מושכל. אבל מחיקתה מהלקסיקון הוא מעשה לא מוסרי בעליל. בטרם הכניסה לארץ מלמד אותנו משה, שעל אף מידותיו ואישיותו, הוא ידע לאחוז במידת הנקמה בעת הצורך. זו הדרכה והנחיה לנוחלי הארץ. למעט בנקמה, לנקוט בדרכי שלום, לעשות הכל כדי להימנע ממלחמה. אבל לדעת, שיהיו רגעים בהן תידרשנה פעולות תגמול.
(מטות תשעו)
