הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)ההתלכדות של שבת שירה וט"ו בשבט היא אחד ההישגים הלא-מכוונים היפים ביותר של לוח השנה העברי. השבת, שמכונה בפי כל "שבת שירה", מגיעה ברגעי השיא של החורף הארץ-ישראלי, שבניגוד למקביליו באירופה, הוא חורף ססגוני ופורח, והשירה לארץ פורצת מהגרון. זכינו שבעת החדשה, עם שיבת ישראל לארצו, שבת שירה קיבלה משנה תוקף ומשמעות, במילות שירת הים: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".
בקונטרס "מליץ יושר" מאת הרב מרדכי צבי שווארץ, באה לידי ביטוי הכמיהה הגדולה הזו לארץ. הקונטרס, חלק מספר "דורש טוב לעמו", לונדון תרע"ז, מפנה אל הקב"ה סדרת קושיות ותביעות באשר לגורלם של ישראל. הקונטרס בנוי כעיון הלכתי-רעיוני בדיני עבד, ובחובות האדון כלפי עבדו. מחובות אלה מסיק המחבר על "חובותיו" של הקב"ה כלפי עמו. בין השאר כותב שם הרב שווארץ:
"גם הדין דעבד שאמר לעלות לארץ ישראל – כופין את רבו לעלות עמו. רצה האדון לצאת לחוץ לארץ – אינו יכול להוציא את עבדו, עד שירצה. ודין זה בכל זמן, אפילו בזמן הזה, שהארץ ביד עכו"ם […] ואם כן, אם ישראל עבדו, עבדי ה' (כמו שנאמר 'ואומר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר') רוצים לעלות לארץ ישראל, חייב הקב"ה בדין לעלות עמהם, אפילו בזמן הזה במהרה. ואנו רוצים ומבקשים באמת לעלות לארץ ישראל, כמו שאנו מתפללים ערב ובוקר וצהרים בברכות שמונה עשרה ובברכת המזון, ובכל תפילותינו, שיקבץ גליותנו מארבע כנפות הארץ, ולירושלים עיר קדשו ישוב ויחזיר שכינתו לציון, יוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, ויבנה ביהמ"ק במהרה בימינו".
קורות חייו המרתקים של הרב שווארץ שזורים בקורותיה של אומתנו במאה החולפת. יליד הונגריה המעטירה (יליד סירט), תלמידם של הרב חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים (בעל "קדושת יום טוב", האדמו"ר מסיגעט, אביו של ר' יואל טייטלבוים מסאטמר; הרב קדושת יום טוב לקח את הרב שווארץ כמלמד לבנו יואל, לימים האדמו"ר, אולם דרכיהם הרעיוניות נפרדו בצורה תהומית), הרב יהודה גרינוואלד מסאטמר, ובעל שבט סופר בישיבת פרסבורג. נסמך להוראה בידי גאוני וחכמי דורו. אחר שכיהן שנים ספורות כרב בטרנסילבניה, עבר לכהן בקהילות אורתודוקסיות בלונדון, במקביל לראי"ה קוק שנקלע לשם במהלך מלחמת העולם הראשונה. שם התיידדו השניים (על אף תקרית מוקדמת, שניתן לקרוא על אודותיה באגרות הראי"ה חלק ג, אגרות תשנ-תשנה, ובנספח א, יעויי"ש וד"ל), ובעטיה של ידידות זו אף חתם הרב שווארץ על ה'קול קורא' לייסוד אגודת "דגל ירושלים", הסיעה הפוליטית שביקש ראי"ה לכונן בכדי לתמוך מבחוץ בהסתדרות הציונית העולמית, ולהביע תמיכה רבנית חרדית במהלכי שיבת ציון המתחדשים. לאחר שסיים את שירותו הארוך בקהילות אנגליה פנה הרב שווארץ לארה"ב, וכיהן עד סוף ימיו כרב בקליבלנד, שם לחם למען יהדות אורתודוקסית שלימה, תוך הקפדה גדולה על כבוד ואהבת ישראל. כבר בגיל צעיר ראו בו את אחד הכשרונות הגדולים של עולם התורה בדורו.
בסידורו, "עבודת תמיד" שמו, שיצא לאור חמש שנים לאחר הקמת המדינה, הוסיף הרב שווארץ תפילות ושירים רבים משלו, בכדי לפאר ולרומם את ה', ולקרב את התפילה ללבות בני ישראל. נדיר מאוד למצוא רב שהעז להוסיף בין התפילות שירים ופיוטים משל עצמו, על אף שיש בכך משום החייאה וחזרה לכוונה המקורית של התפילה הלבבית, ללא ספק. בין השאר, דומה שהרב שווארץ כתב שם על חוק ההסדרה (מפאת שיקולי "פוליטיקלי קורקט" אינני מביא את הלשון במלואה, ובכלל זה את כותרת השיר. ניתן למצוא את המקור במרשתת, וסביר להניח שהיום המחבר לא היה מעז להוציא מתחת ידו לשונות ברוח זו, מאימת שוברי השתיקות):
"אבינו מלכנו, אנא מהר את גאולתנו ואת פדות נפשנו, ומן הגוים קבצנו. // השב נא לנו את ארצנו ומקום מקדשנו, ושלח לנו משיח צדקנו במהרה בימינו. // למען ציון לא אחשה ולא אשקוט בזעקה, הלא על ארץ ישראל יש לנו חזקה, והערביים והישמעאלים לקחו אותה ביד חזקה. // לכן ריבונו של עולם החזר ותושיב את בני ישראל שמה […] שופט כל הארץ העושה משפט לעשוקים […] ואת כל הארץ עם כל החלקים אשר הם מחזיקים, להחזיר לנו יהיו זקוקים. כי בתביעתם – על פי התורה והחוקים, עמך כולם צדיקים. // ברשותך מלכנו את שלנו אנו תובעים, ואומרים כמה שכתוב: על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, כל היום וכל הלילה לא יחשו המזכירים את ה', אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו, עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ. // ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. // אנא קיים מה שכתוב 'ואת הצפוני אעביר מן הארץ', 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ', ותמלוך אתה א-להינו בכבודך על כל הארץ, ונקיים כל המצות התלויים בארץ […] ".
ועוד ועוד ברוח חריפה זו.
שנים ספורות לאחר פטירתו, בשנת תשכ"ו, הוציאו בניו מהדורה "מרוככת" של שיריו, ללא הבערה הפנימית העמוקה לארץ ישראל, וללא הגאווה הלאומית המרשימה שניבטת משיריו ומתפילתו החדה על כליונם של המערערים על זכות ישראל בארצם.
חיבת ציון העמוקה ותורה שורשית של שירה וערגה לחיי יושר ואמת היו נר לרגליו של אוהב ישראל ותורת ישראל הגדול הזה.
(בשלח תשעז)
