איסור נגיעה

לקראת מעמד הר סיני, מצווה עם ישראל על תיחומו של הר סיני ועל הגבלת הקירבה אליו: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת־הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: לֹא־תִגַּע בּוֹ יָד כִּי־סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ־יָרֹה יִיָּרֶה אִם־בְּהֵמָה אִם־אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר".
הפסוק הזה מנסח בצורה מחמירה וכביכול טרחנית, את כלל האיסורים הנוגעים להגבלת הקירבה, בתוכם לא רק איסור עליה בהר אלא אף איסור נגיעה בו. בפשטות, יצירת חיץ ובידול אינה מיועדת לסילוק מן הדבר בלבד, תפקיד איסורי הקירבה הוא חיובי: יצירת אווירה של קדושה.
המדרש במכילתא מטעים את חשיבות כל פרטי האיסור, ואת תפקידם העצמאי:
"והגבלת את העם". שומע אני למזרחו, ת"ל "סביב".
…"עלות בהר": יכול לא יעלה אבל יגע, ת"ל "ונגוע בקצהו".
יכול לא יעלה ולא יגע אבל יכנס בלקטקא [=אלונקה], ת"ל "עלות בהר ונגוע בקצהו".
לפי המדרש, המילה "סביב" באה למנוע את האפשרות לעקוף את ההר ולעלות אליו בדרך אחרת. איסור הנגיעה נוסף על איסור העליה ועומד לעצמו. איסור העליה אף הוא עומד לעצמו, גם עליה באלונקה שאין בה מגע עם הקרקע. ריבוי הפרטים מיתרגם במכילתא לאיסורים מרובים. איסור הנגיעה אינו סייג לאיסור העליה אלא איסור עצמאי.
המהר"ל המשיך את הכיוון הזה ופיתח אותו. הוא סבור שהפסוק מנוסח כך שימנע ניצול פרצות ויסתום כל לאקונה אפשרית בחוק האוסר לגשת להר, כולל נגיעה בהר או בקצהו:
" ונגוע בקצהו-אפילו בקצהו.
ואין פירושו דווקא 'בקצהו' הוא אסור, אבל אם דלג ולא נגע בקצהו מותר…".
המהר"ל מבאר שהחיזוקים והביצורים בפסוק נועדו למנוע פלפול מיותר. המילים "ונגוע בקצהו", הוא מדגיש, אין כוונתם שיש איסור נגיעה רק בקצה ההר וכי אם אדם ירצה לדלג על הקצה ולהגיע למקום גבוה יותר בהר הדבר יהיה מותר. ההוה אמינא התמוהה הטמונה בפירושו של המהר"ל מגלה שהוא סבור כי האיסור מתייחס אל אנשים שמחפשים כל דרך לעקוף אותו.
נדמה שהמהר"ל מנסה להעיר הערה גם לגופו של חוטא. הוא שולח אותנו לבחון כנגד אלו בנים דיברה תורה. פתח לתשובה ניתן לחשוף באמצעות העונש המושת על החוטאים. בעייתיות מעשה העלייה בהר באה לידי ביטוי בעונשם של העושים אותו: "סקול יסקל או ירה יירה". בעל 'פנים יפות' קושר בין צורות הענישה הללו לבין דמותו של החוטא:
"מכשפה לא תחיה. יש לפרש שינוי הלשון לא תחיה ולא אמר מות יומת… מפני שדרך המכשפים מעלימים עצמם לכישוף לבלתי המית אותם וצריך לבקש תחבולות לבל יחיו…
וכן יש לפרש בפסוק 'אם בהמה אם איש לא יחיה'…
דהיינו שאם עלה על ההר אי אפשר לילך אחריו לתפסו לסקלו, וצריך לבקש תחבולות להמיתו…"
'הפנים יפות' משווה בין המכשפה והקוסמים החייבים מיתה לבין החומקים אל הר סיני החייבים מיתה. המכשפים מעלימים את עצמם ועל כן אינם ניתנים לתפיסה בדומה לעולים בהר. ההשוואה הראשונית היא במישור המעשי: אי אפשר לתפוס אותם. רובד נוסף של דבריו הוא בהשוואה בין שתי דמויות המנסות להידבק בקדושה עליונה, שמעלת סגוליות הקדושה שבהם אמנם מעניקה להם כח, אך היא הושגה בחטא ההתעלות נעשית בנתיב לא ראוי.
מן המכילתא למדנו כי האיסורים הללו עומדים כל אחד לעצמו, שאין להתייחס אל מערכת האיסורים כאל מערכת המתרחבת בצורה מעגלית, שבה איסור אחד מגבה ועוטף את משנהו. וכי יש כאן צירוף וחיבור עניינים. מן המהר"ל הבנו כי הניסוח והסגנון של הפסוקים מתארים אדם 'מסוים' אותו זיהתה התורה כבעייתי. מבעל פנים יפות הפקנו את ההבנה שהכשלון שכנגדו דיברה התורה קשור עם השגת קדושה בדרכים פסולות. מצירוף התובנות הללו אנו מבקשים ללמוד ולדייק מיהי הדמות שאליה כיוונה התורה, תוך שאנו מבינים שלפנינו שני איסורים הפועלים בשני מישורים שונים והמתייחסים לשני אישים. וכי ישנה הבחנה יסודית בין עליה בהר לבין נגיעה בו. עליה בהר עשויה לנבוע מבקשת קדושה 'אינסטנט', זמינה ומהירה. רצון להתבשם מאויר פסגות. הבעיתיות בשאיפה הזו היא בחוסר האמון בתהליך. לעומת זאת, נגיעה בקצה ההר, נוקטת תרגום מוחשי ומוטעה של מושג הקדושה, בדומה לאנשים המבקשים לנשק את ידי רבם וסבורים שניתן להיסמך עליו ולמלא את הצורך הרוחני, לא בעמל עצמי אלא בהשענות על מי שעשה את הדרך הארוכה במקומם. הרוצים לעלות אינם רוצים לגעת והרוצים לגעת אינם אלה הרוצים לעלות. מדובר בשתי בקשות קדושה מוטעות שונות: האחת של השלת מחיצות, של רצון להיחשף אל הדבר עצמו תוך דילוג על המחויבות הנובעת מהחשיפה המבוקרת. והאחרת של קבלה לא רציונלית של מושג הקדושה. של נגיעה בה מבלי לשאת במלוא אחריותה ותביעותיה.
(יתרו תשעז)