מערכת שבתוןד"ר אבישלום וסטרייך
צו הביניים של בג"ץ בעניין העגונה מצפת (11.1.2017) – צו האוסר על הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הגדול, הרב יצחק יוסף, לכנס את בית הדין הגדול בהרכב כמעט מלא ובהשתתפות דייני בית הדין האזורי בצפת כדי "לדון" בעניין התרתה של העגונה (דיון שמשמעותו ככל הנראה תהיה מתן פסק דין השולל את הגט שנתן בית הדין בצפת, שהתיר את העגונה מנישואיה לבעלה, השרוי כבר שנים ארוכות במצב של "צמח") – מזכיר לנו באופן פרדוקסלי את הצורך בחיזוק הקשר שבין הממסד הרבני לממסד האזרחי.
לא מעט קולות בשיח הציבורי והאקדמי סבורים, שהמזור לחוליי מערכת הנישואין והגירושין בישראל יימצא בהפרדה וביצירת אלטרנטיבה: יש לייסד ערוץ של נישואין אזרחיים, יהא שמו אשר יהא (נישואין, ברית זוגיות, חיים משותפים), לצד נישואין וגירושין דתיים. ערוץ שכזה יאפשר לכל הזוגות המעוניינים לבחור במסלול אזרחי, וכך למנוע את הכפפתם לדיני הנישואין והגירושין הדתיים, בהם הם אינם מעוניינים. אלא שהסדר שכזה מניח בצד את ה"מסלול" הדתי, וכביכול משדר את המסר לפיו ההסדר הדתי יתרכז בענייניו, בעוד "אני את נפשי (תרתי משמע) הצלתי".
צו הביניים של בג"ץ בעניין העגונה מצפת מלמד, שיש תועלת לא מעטה, ואולי אפילו הכרח, באינטראקציה בין העולמות האזרחי והדתי, ולעיתים אף בפיקוח של הראשון על האחרון. בג"ץ מתפקד במקרה הנוכחי כ"שוטר", שנחלץ לעזרתה של הזקוקה לעזרה מפני החלטות שיש בהם פגעים מהותיים (ולעיתים, אעז ואומר, גם המערכת הדתית יכולה לשמש – וראוי שתשמש – כבלם מרסן למגמות קיצוניות בשיח האזרחי).
אולם לא תמיד הדברים נעשים בכפייה. באופן מפתיע, ישנם תהליכי שינוי פנימיים בתוך בתי הדין, המושפעים לחיוב מהשיח האזרחי. תהליכי שינוי אלו נעשים תוך שימוש בדוקטרינות הלכתיות מוכרות ומקובלות, ולפיכך יש להם לגיטימציה פנימית. דוגמא לדברים: בתי הדין בשנים האחרונות מחילים את עקרונות השיתוף האזרחיים בין בני זוג בזמן הגירושין, וזאת תוך שימוש במושגים הלכתיים כמו מנהג המדינה או על בסיס הסכמה מפורשת של הצדדים (המלווה במעשה "קניין" הלכתי, המעניק תוקף לדברים). יש אומנם פערים, ולעתים הדברים נעשים בצורה שאיננה מלאה, אולם ככלל – תפיסת השיתוף האזרחית הולכת ומחלחלת, על אף זעקות השבר שנשמעו לפני כעשרים שנה, עת חויבו בתי הדין לנהוג כך. תהליכים אלו לא היו מתרחשים אילו התקבלו ההצעות המבקשות להפריד בין המסלול הדתי לבין המסלול האזרחי בדיני המשפחה.
אל תטעו בדברים – אין בכוונתי לומר, שההסדר הקיים מניח את הדעת. אדרבה, יש בו קשיים ניכרים, ובראשם הצורך בחופש בחירה לאלו שאינם מעוניינים (או אינם יכולים) ליטול חלק בנישואין וגירושין לפי הדין הדתי. פרופ' פנחס שיפמן הציע לפני עשרות שנים (ולפני כשלוש שנים פיתחנו, פרופ' פנחס שיפמן ואני, את ההצעה) לאמץ מודל של מסגרת אזרחית אחת לנישואין וגירושין. מסגרת זו תאפשר בחירה בין סוגים שונים של טקסים (דתיים ושאינם דתיים), אולם כלל הזוגות בחברה יהיו כפופים למערכת האזרחית המשותפת. הצעה זו משאירה מקום מרכזי לנישואין הדתיים, אולם פותחת מגוון אפשרויות רחב, על בסיס עקרונות אזרחיים, תוך שמאפשרת אינטראקציה, השפעה והבנה הדדיים.
מקרה העגונה מצפת מלמד אפוא באופן מפתיע, כי בוויכוח סביב אופיים של הנישואין והגירושין בישראל אין לשאוף לנתק בין המערכת הדתית למערכת האזרחית. יש מקום לשותפות, לשיתוף פעולה, ובמקרה הצורך (כמו במקרה המצער הנוכחי) – גם לפיקוח אזרחי על הממסד הדתי.
ד"ר אבישלום וסטרייך, עמית מחקר במכון שלום הרטמן, ירושלים ומרצה בכיר למשפט עברי ולדיני משפחה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, רמת גן. חיבר יחד עם פרופ' פנחס שיפמן את נייר העמדה: "מסגרת אזרחית לנישואין וגירושין בישראל" (עורכת: רות גביזון, מרכז מציל"ה, תשע"ג).
(יתרו תשעז)
