מערכת שבתוןפרופ' אריה רייך
אוניברסיטת בר-אילן
פרשתנו פותחת בשלילת הבחירה החופשית של פרעה ושל עבדיו: "בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו" (שמות י, א). מפורסמת הקושיה בעניין זה, "איך יתכן שהקב"ה ישלול מאדם את חופש הבחירה שלו ואחר כך יעניש אותו על מעשים שלא היה בכוחו להימנע מהם?" וגם התשובות השונות שניתנו בעניין זה ידועות ומפורסמות. בדברנו להלן, ננסה להציע נקודת מבט חדשה על ענין זה, שיהיה בה כדי להשיב גם על שאלה אחרת: מדוע דווקא פרעה ועבדיו הם אלה שנשללה הבחירה החופשית שלהם ומהו הקשר בין עניין זה לבין סיפור יציאת מצריים כולו.
אכן, הבחירה החופשית היא מעמודי התווך של התפיסה היהודית. אנו פוגשים אותה כבר בבריאת העולם ומשחר האנושות. היא המרכיב המרכזי של "צלם האלוקים" אשר ניתן לאדם, שכן מלבד האדם, רק לאלוקים יש חופש בחירה. מיד אחרי בריאת האדם נאמר:
"וַיִּקַּח ה’ אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו ה’ אֱ-לֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', טו-יז).
אלוקים יכול היה למנוע מאדם את האכילה מעץ הדעת, פשוט על-ידי כך שלא ייטע אותו בגן עדן, או שיבנה מסביבו גדר גבוהה ובלתי עבירה. במקום זה, הוא נטע את העץ באמצע הגן ונתן לאדם וחוה אפשרות קלה להגיע אליו ולאכול ממנו. גם אחרי שחוה אכלה מפריו לא ירד ברק משמיים והרג אותה, וכך היא יכלה להציע אותו גם לאדם. ה' ציווה עליהם שלא יאכלו מעץ הדעת, וגם הזהיר אותם מפני תוצאות הפרת הציווי, אך בד בבד הוא העניק להם את הבחירה החופשית אם להיענות לציווי או להפר אותו. החירות באה עם אחריות. החיים בגן עדן מותנים בציות לחוק. מצד אחד "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן", ומצד שני "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". מצד אחד "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל", ומצד שני "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". יש כאן מסר לדורות: אנו יכולים לחיות בגן עדן, ובלבד שנשתמש נכון בבחירה החופשית שלנו.
ואולם, חירות זו היא נחלתו של בן החורין. חופש הבחירה נשלל מן העבד. הוא אינו יכול לבחור מה יעשה ומתי יעשה. כל הנהגותיו ופעולותיו נשלטות בידי אדונו. על-כן, מאבד העבד טיפין טיפין את צלם האלוקים שלו. גן העדן רחוק ממנו, רוחו קצרה והוא אינו יכול להרשות לעצמו לטפח תקוות. לכן, כשמשה מדבר אל בני ישראל הנאנחים בעבודת הפרך, ומבטיח להם שבקרוב ייגאלו ויובאו אל הארץ המובטחת, הם אינם שומעים לו "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".
כבר חז"ל ופרשנים רבים עמדו על כך שהמכות שהקב"ה הביא על מצריים היו בבחינת "מידה כנגד מידה". וכך שנינו במסכת סוטה (דף יא, א): " דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "כי בדבר אשר זדו עליהם"? – בקדירה שבישלו – בה נתבשלו". הם ציוו להרוג את הזכרים, ובכוריהם נהרגו. הם השליכו את הבנים למים, והם טבעו בים, וכו'. ואף אנו נאמר: פרעה ועבדיו שללו מבני ישראל את החירות ואת חופש הבחירה, ועל כן במידה כנגד מידה נשלל מהם חופש הבחירה. הם "זוכים" להרגיש על בשרם איך זה לחיות ללא בחירה חופשית, כשכל פעולותיך והחלטותיך מוכתבות על-ידי אחר, ללא כל שליטה מצדך.
כנגדם, עם ישראל רוכש בחזרה, לאט לאט, את חירותו. תחילה העם זוכה מחדש בחירותו הפיזית, עם יציאתו מעבדות מצריים. אך בכך לא תם התהליך. עליו לרכוש בחזרה את חירות רוחו, וזה כבר תהליך קשה יותר. קל יותר להוציא את בני ישראל מהעבדות מאשר להוציא את העבדות מבני ישראל. כמה פעמים אנו שומעים על רצונם לשוב לעבדות המצרית ("חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם"; "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" וכו'). וההסבר לבקשות התמוהות הללו הוא שהגם שהעבדות נטולת חירות, היא גם נטולת אחריות. אין זכויות, אך אין גם חובות. "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין ג, א). בספרו הנפלא "יציאת מצרים כמהפיכה" כתב הפילוסוף היהודי-האמריקאי מייקל וולצר כי בני ישראל נהפכים לבני-חורין "רק מרגע שנאותו לקבל עליהם את המשמעת של החירות, להתחייב לחיות לפי כללי התנהגות משותפים וליטול אחריות על מעשיהם". על-כן, בפרשתנו, בד בבד עם התקדמות תהליך הגאולה, באות גם המצוות, החוקים – מצות קידוש החודש, מצות הפסח, איסור אכילת חמץ וכו'. "חרות על הלוחות – אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו). גם החירות המדינית מושגת באמצעות ברית שבה מתחייבים בני ישראל לחיות על-פי חוקי ה' וליטול אחריות למעשיהם. רק אז הם נהפכים מעבדים לבני-חורין.
יוצא אפוא שסיפור יציאת מצריים מתאר בעצם שני תהליכים הפוכים: עם ישראל שחירותו נשללה, רוכש אט אט את חירותו חזרה ובמיוחד את המרכיב החשוב ביותר של חירות זו שהוא חופש הבחירה. ואילו פרעה מלך מצריים, זה ששיעבד אותם ושלל מהם את חירותם, הוא מאבד את חירותו, מידה כנגד מידה.
(בא תשעז)
