מערכת שבתון
הרב ד"ר יוסף פריאל
"וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻֽתוּ" – מיותר לכאורה! כבר קראנו את סיפור מותם בפרק י'. ואם תאמר שחוזרים על הדבר בגלל שהיו נושאים אחרים בינתיים (מאכלות אסורים, טומאה וטהרה), מתעצמת השאלה: אז למה לחזור על הסיפור, זה כבר עבר?
התשובה המוצגת כמעט על ידי כל הפרשנים היא כדי להעמיק את האזהרה לאהרן שעתיד להיכנס אל הקודש. לענ"ד ניתן להציע שהתורה חוזרת על כך כדי לתאר באיזה מצב נפשי היה העם בעת זו. מותם של בני אהרן הצעירים במהלך הטקס המרגש של חנוכת המשכן, היה משבר עצום ש"עמד באוויר" וכל דבר שיצווה העם כעת, וודאי אהרן, יהיה תחת מוראו של האירוע הקשה.
זה אולי ההסבר הנוסף למדוע צריך לחזור על עשרת הדברות במהלך פרשת קדושים (ראו רש"י, ובפירוט חזקוני) שגם אותה נקרא השבת. האבל משכיח דברים ומקשה על התנהגות ריטואלית. ממילא הרצון, המחשבה והאמונה מתערערים, ויש לצוות מחדש ובשפה אחרת.
מוות של אדם טרם זמנו הוא לא טבעי ולא נשכח. מפורסמים דברי רש"י על יעקב: "וימאן להתנחם" (בר' לז,לה) – "שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב", אך נוסח הגמרא הוא שונה (ברכות נח ע"ב): "אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש". ניסוחו של הבבלי הוא לא בלשון גזירה אלא בגדר אפשרות: יכול להיות שישתכח, יכול להיות שלא. כתב על כך הרב ישכר תמר ("עלי תמר", שקלים פ"ד ה"ב): "אבל הגזירה הוא רק במדה שיכול האדם להתקיים אבל חלילה יותר מזה, שכן חובה על האדם שיזכור הוריו וקרוביו אף לאחר שנסתלקו מן העולם". כלומר: ישנה איזושהי הקלה לאחר שנה כדי שיוכל האדם להמשיך ולתפקד, אך ברור שאין המת משתכח.
השבת היא "שבת השכול האזרחי". זו השנה השלישית שפיני, אביה של דסי רבינוביץ' ומשפחתו יזמו את הרעיון שבשבת זו בסיום ימי הזכרון והתשועה מציינים את זכרם של אלה שנפטרו ממחלות ונסיבות טרגיות אחרות, אלו רק נפלו: למשפחתם, לקרוביהם ולקהילתם. לזכרם, ולזכרו הברוך של בני משה ז"ל, נכתבים דברים אלה.
(אחרי קדושים, תשפ"א)
