אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])הרבה פעלים יש בעשרת הדיברות, ובהם אחד יחיד ומיוחד- 'כַּבֵּד'. מעניין לשים לב שהפועל הזה כַּבֵּד לא נאמר לגבי מצוות שבת או כשרות, וגם לא על תפילין או ארבעת המינים, ואפילו לא על צדקה ומתנות עניים. הפועל הזה כַּבֵּד נאמר בחוקה של עם ישראל, בעשרת הדיברות, רק על מצווה אחת- 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ'. היה אפשר לכתוב פעלים אחרים – אהוב, תעריך, תעריץ, וכד', ומכל האפשרויות הללו בחרה התורה דווקא במילה הזו- 'כַּבֵּד' .
מערכת יחסים בין הורים וילדים היא מורכבת. יש בה אהבה טבעית אבל יש בה גם מתח מובנה. יש בה המשכיות של דורות אבל יש בה גם פער גילאים, יש בה הסכמה אבל יש בה גם מרד. אף פעם בהיסטוריה לא היה פשוט להיות הורה לילדים ולא פשוט להיות ילד להורים, ובדור שלנו זה לא נעשה יותר קל- לשני הצדדים. זו משימה שמצריכה הרבה כוחות, שכל טוב, בגרות, בשלות נפשית, יכולת הכלה ופשרה, ועוד הרבה תכונות ומידות טובות משני הצדדים.
בהשתמשה במילה הזו כַּבֵּד דווקא במצוות כיבוד הורים, רצתה התורה לומר בזה, שזו מילת הקוד הנכונה למערכת ההפעלה המשפחתית ולמערכת הקשרים הללו בין דורות ובין הורים וילדים. לא כפיה, לא ציווי, לא כיפוף ידיים ולא ענישה- אלא כבוד. משני הצדדים.
כבוד במובן הכי פשוט של המילה. אני אולי לא תמיד מבין. אני אולי לא תמיד מסכים. פעמים וקשה לי דרככם ושיטתכם, אבל לפני הכל ואחרי הכל ומעל הכל- כבוד.
אפשר לתרגם את המילה כבוד לדברים מעשיים, ולהגדרות הלכתיות כאלו ואחרות- שלא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו ועוד כהנה וכהנה גדרי הלכה, שכולם נכונים וראויים. אבל אולי זאת באה התורה לומר- שאין ערך וטעם לגדרים הלכתיים אם הם לא באים ממקום נפשי ותודעתי עמוק של כבוד. לא כבוד חיצוני של נימוסים והליכות, שגם הוא חשוב, אלא כבוד עמוק ואמיתי הבא מהמקום הכי מכבד שיש באדם, ואולי גם מההבנה שההורים שלי אלו האנשים שהקב"ה בחר בהם להיות השותפים שלו להביא אותי לעולם, וההנה של ההורים שהקב"ה בחר דווקא בי מכל הילדים בעולם להפקיד אותי בידיהם.
הכבוד הזה בעשרת הדיברות הוא חד צדדי- מכיוון הילדים להורים, אבל בפועל הכבוד הזה צריך להיות הדדי. שונה באופיו, כי לא דומה כבוד שנותנים ילדים להוריהם, מהכבוד שנותנים הורים לילדיהם- אבל עדיין הכבוד צריך להיות הדדי.
איזהו מכובד – המכבד. כבוד בא ממקום של אמון. כבוד בא ממקום של אהבה. כבוד בא ממקום של לסמוך.
כשאלו הם הרכיבים המרכזיים בתא המשפחתי- גם אם יש מתחים וחילוקי דעות וכעסים טבעיים כמו בכל מערכת יחסים אנושית, בסופו של דבר – סוף הכבוד-ההדדי- של לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם- לבוא.
(יתרו תשעז)
