למי שייך הכבוד
עו"ד ירון קנר מנהל מרכז הינם
" וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (כ"ח, ב').
לבגדי הכהנים מטרה ברורה: הם נועדו לכבד את הלובשים אותם. הכהונה היא משרה רמה הראויה לכבוד. כבוד למי? למשרה או לבעליה? אין זו סמנטיקה אלא שאלה עקרונית: האם הכבוד, שהוא נחלתן של משרות רמות, שייך לאוחזים באותן משרות, והרי הם זוכים בו לעצמם עם כניסתם לתפקיד, או שהכבוד אינו מנת חלקם אלא פיקדון בידם, השייך למשרה עצמה? במילים אחרות: כאשר אני אומר "כבוד הרב", "כבוד השופט" או "כבוד הנשיא" – האם אני מביע כבוד כלפי האדם שמולי או כלפי התפקיד הרם שאותו הוא ממלא כעת?
"כל שנתמנה פרנס על הציבור – אפילו הוא קל שבקלים, הרי הוא כאביר שבאבירים", נאמר במסכת ראש השנה. הכבוד שניתן לאיש הציבור, אינם מצד תכונותיו ואישיותו, שלעיתים הן "קלות שבקלים". הם מצד תפקידו, המחייב כבוד, ציות, מורא. זוהי הבחנה חשובה: גם אם למשרה מכובדת נבחר "פשוט" שלא עושה רושם עז על רואיו, בכל זאת הוא זכאי לכבוד, שכן זה אמור להיות מוענק לו מכח תפקידו ולא מכח אישיותו הטרומית או תכונותיו. מאידך, אין הכבוד שייך לו, שהרי תכונותיו אינן מצדיקות בהכרח כבוד מיוחד.
זהו עקרון העובר במקורות כחוט השני: ביהדות כל אדם זכאי לכבוד. "איזהו מכובד – המכבד את הבריות". כל בריה. אין מעמדות, אין בריות פחותות כבוד. כאשר מוענק כבוד מעבר לרגיל – הרי הוא מוענק למי שאוחז בתפקיד הראוי לכבוד זה. גם הכהנים, הזוכים לבגדי כבוד, זוכים לכך בשל תפקידם ככהנים ולא מעצם השתייכותם למעמד הכהונה. למדנו – "תלמיד חכם ממזר קודם לכהן עם הארץ".
מספרים על נשיא בית המשפט העליון בזמנו, מאיר שמגר, שהיה מגיע לעבודה באוטובוס. כשהיה יושב בדין עטה את גלימת השופט, את בגדי "הכבוד והתפארת", והקפיד על כבודו כשופט ועל כבוד בית המשפט. אך משפשט את גלימתו היה בעיני עצמו לאדם רגיל, נהג פשטות בחייו ולא ביקש רכב שרד ושאר כיבודים. היכולת להבחין בין הכבוד האישי לכבוד המשרה אינה קלה. ההבנה שהכבוד אינו מתנה אלא פיקדון חולף, לבוש חיצוני התלוי בתפקיד, נוגדת לעיתים את הנטייה הטבעית של בעל המשרה, אך היא זו הנחוצה למנהיגים ולאישי ציבור החפצים למלא את תפקידם נאמנה. היא גם זו המבדילה בין ראיית הכבוד כמטיל חובה ולא כמעניק זכות: אם הכבוד שלי, אז מגיע לי. טובות הנאה, כיבודים, יחס מועדף. אם הכבוד שמוענק לי הוא כבוד המשרה – לי כאדם אין זכויות יתר. נהפוך הוא – מוטלת עלי אחריות וחובה לשמור על הכבוד שניתן לי, שהרי פגיעה בו – היא פגיעה במשרה.
מכאן יובן מדוע כבודם של בעלי המשרה – רב, נשיא, מלך- אינו מחול, אף שמחלו עליו. אין הוא כבודם שימחלו עליו. פקדון הוא בידם שישמרו עליו.
(תצווה תשעז)