שכנתי בתוכם

מכירים את זה שילד מפונק לא מודע לזה שהוא מפונק? והוא מקטר, ומתלונן כל היום, ומתרצה כשהוא מקבל יחס מאבא או אמא, או איזו מתנה קטנה… והוא בועט כשהוא לא מקבל בזמן דברים… חוסר מודעות של ילד, ולא סתם ילד, ילד מפונק.
סלחו לי מראש על ההשוואה, אבל דור המדבר היה דור מפונק שלא ידע שהוא מפונק.
הם קיבלו נסים בחינם ובשפע, הים נפער למול עיניהם, המן ירד מן השמיים בשלל טעמים ובטמפרטורה הנכונה, משה הנהיג וטיפל והלך להביא להם את התורה, והם קצת בעטו, ואחר כך התחנפו, ואחר כך בנו משכן, וקיבלו במתנה ענן. ענן שכינה, לא סתם.
ובכל פעם שהיא סרה מהם, השכינה, עמוד הענן נעלם.
וכך הם ידעו כי עליהם לזוז קדימה, למקום אחר.
שכינה. אחד הדברים הכי נשגבים ונעלמים. להרגיש בשכינה זאת מעלה רוחנית כה גבוהה שלא כל אחד זוכה לה. יש המשווים את התחושה כמו לפרץ השראה עצום שעוטף אותך כמו חיבוק.
תארו לכם שבימינו אנו, היה לנו מעין מתג כזה, שהיה נלחץ – יש שכינה/אין שכינה, או, יש השראה/אין השראה וכו'… הו, אז בוודאי היינו יודעים שעלינו לזוז, מנטאלית, מאזור הנוחות שלנו. לחפש כביש חלופי להתנהלות שלנו על מנת שהשכינה תוכל לחזור ולאפוף אותנו.
לו רק היה לנו waze משוכלל, שמסמן לנו מתי אנו מחובקים בא-לוהות, ומתי עלינו לרדוף אחר העוצמות הללו.
אבל לא, זה שמור רק לדור המדבר, ועלינו נגזר, להתגעגע, להיות כל הזמן קשובים ומבקשים את השכינה הנאלמה והקסומה.

***
שכינה

בין סדקים של תהיות אתפלל לבואך
כי ידעתי חסרונך מהו
ברשימת פעמיי אפאר יופייך
כי אנוכי בלעדייך איני הוא
אצפה כשוטה כהלך אביון
לקרבתך לנוכחותך המורגשת
וכשניצני גדולתך יתגלו
אדע כי אינך מתבוששת
כי אני הנני העני ממעש
חיוור ונטול בינה
אמתין בכמיהה ולא אחדול לבקש
לדעת אותך…
השכינה…
קראו את ספר שמות. ראו בו גם את הסיפור שלנו. למדו עצמכם להמשיך לחלום, תמצית סיפורו של היהודי
(פקודי תשעט)