כתבוני לדורות

כששלחה אסתר לחכמים ובקשה מהם: "כתבוני לדורות" (מגילה ז א) השיבו לה חכמים: "קנאה אתְּ מעוררת עלינו לבין האומות". תשובתם זו של חכמים היא לכאורה תמוהה, מאימתי אנו מצנזרים את כתבי הקודש רק מפני "מה יאמרו הגויים"? וגדולה מזו, כתב הרמב"ם באגרת־תימן: "ומפני שיִיחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו, שנאמר: 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים' קינאונו עובדי עבודה זרה כולם על דתנו קנאה גדולה". האם מפני קנאה זו יעלה על הדעת למחוק או להסתיר את מעלתם התורנית של עם ישראל?!
את תשובת חכמים נוכל להבין על רקע תקופתם. בתקופתה של אסתר עדיין לא נחתמו כתבי הקודש, ואסתר בקשה מחכמים שגם מגילתה תיכלל בכלל כתבי־הקודש כספר בתנ"ך. לחכמים הייתה אמת־מידה מה כוללים בכתבי הקודש ומה לא, כמו שמובא במסכת מגילה (יד א): "הרבה נביאים עמדו לישראל כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה", ועל הצורך לדורות נחלקו אסתר וחכמים. לפי חכמים – וחכמתו של האדם היא פרי ניסיון העבר – סיפור המגילה אינו בכלל 'נבואה שהוצרכה לדורות', מפני שעד הופעתו של המן הרשע לא היה תקדים של ניסיון השמדת העם היהודי, לכן ראו את האירוע של המגילה כאירוע חד-פעמי. אמנם ההיסטוריה היהודית ידעה בעבר שעבוד וצרות וגאולה מהם, כמו שעבוד מצרים והיציאה ממנה, ארבעים שנות המדבר, כיבוש כנען וההתנחלות בימי יהושע והשופטים, תקופת המלכים וארבע מאות ועשר שנות הבית הראשון עד חורבנו. אך בכל התקופה הזו לא ידע עם ישראל איום של השמדת העם, מרדכי ואסתר היו שנים ספורות אחר החורבן, והמציאות הגלותית טרם חדרה לתודעתו של עם־ישראל, ובוודאי שמזימת ההשמדה של המן הייתה לדידם, מתוך הניסיון ההיסטורי, אירוע חריג בתולדה האנושית, אפיזודה חולפת, שאינו עתידה לחזור על עצמה, ועל כן אין לכלול אותה בכתבי הקודש.
אמנם ידעו חכמים שתולדות העם עד כה היו רצופים בהתנכלויות ובניסיונות פגיעה בעם, כמו עשו, לבן, פרעה, עמלק ושאר שונאי ישראל שביקשו לפגוע בעם ישראל, אבל הגזירה החמורה ביותר עד כה הייתה גזירת פרעה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". אבל גזירה 'מטורפת' כמו "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ואז זקן טף ונשים ביום אחד", גזירה כזו לא העז עד כה לעשות שום גוי שונא ישראל, ועל כן, לדעת חכמים, אירועי המגילה אינם רלוונטיים, מפני שהדבר לא יחזור על עצמו, ועל כן אין בהם צורך לדורות ואין לכתוב אותם לדורות.
ואילו אסתר, שהייתה אחת משבע נביאות שנתנבאו לישראל (מגילה שם) והנבואה אינה פרי המציאות הניסיונית אלא צופה מעבר למגבלות הזמן והמקום, היא צפתה ברוח הקודש שהאירוע של המגילה אינו לצערנו אירוע חד-פעמי שהיה ולא יחזור על עצמו, אלא אדרבא הוא עתיד לחזור על עצמו בהיסטוריה של העם. אסתר בנבואתה הייתה מודעת כי צפויה לעם־ישראל גלות ממושכת במדבר העמים, גלות שאת סופה אין לראות באופק. בגלות זו יהיה עם־ישראל דומה לאדם הטובע בלב ים, במים שאין להם סוף, והוא זקוק לקרש הצלה שיצילהו מטביעה ואבדון, גם אם אינו יודע לאן זרמי מצוקת העתים סוחפים אותו. קרש הצלה זה, לדעת אסתר, תהיה 'מגילת אסתר', שתלמד את ישראל שאפילו אם יגיע ישראל בגלותו למצב של 'להשמיד ולהרוג', וגם אם האור לא יראה בקצה המנהרה הגלותית, גם אז אין להתייאש, כי הגזירה יכולה להתהפך תוך לילה אחד.
ואכן, "ונהפוך הוא" הוא המסר העיקרי של המגילה, ואין לך בתולדות ישראל נבואה שכל כך הוצרכה לדורות כמו 'מגילת אסתר'. ולכן לבסוף קיבלו חכמים את דעתה של אסתר וכללו את המגילה בכלל כתבי הקודש.
(תצווה תשעז)