זכור

אנו מורגלים לחיות בתוך מערכת מצוות מסועפת. כל מצווה מתפרטת להלכות ולגדרים מדויקים המתווים את דרכנו, מגבילים אותנו במידה המדויקת ומכוונים אותנו לחיים ערניים של זהירות. כך, כשהתורה מצווה אותנו לשמור שבת ולהימנע ממלאכות, באים חז"ל ומפרשים שמדובר בשלושים ותשע אבות מלאכות. חז"ל אף מפרטים את רשימת המלאכות ודנים במהותה של כל מלאכה ומלאכה ובצורה המיוחדת של עשיית המלאכה שאם האדם יעשה כך את המלאכה, יתחייב עליה מן התורה. לכן, מי שקושר קשר לא יתחייב על הקשירה אלא אם כן הקשר הוא בן קיום לזמן ממושך, ולדעות מסוימות רק אם הוא אומנותי ויחודי. המפרשים המשיכו את מפעלם של חז"ל ודנו גם בשאלה של הגדרת משך הקיום כקריטריון לכך שהקשר ייחשב בן-קיום ואף דנו בשאלה אם דעת האדם לשמור את הקשר היא הקובעת את דינו כ"קיים" או שאופיו של הקשר הוא הקריטריון לכך. זוהי רק דוגמה לאופי המפותח של המערכת המצוותית. כזה שאינו מותיר רווח של יצירתיות וחופש מחשבה. לעומת זאת, יש בתורה מספר מצוות שהדרישה המעשית לקיומן אינה ברורה דיה.
אם בשבת עסקינן, נשאל את עצמנו כיצד אנו אמורים לקיים את המצווה החיובית של שביתה ממלאכה. הנביא ישעיהו דיבר בכלליות על הבעיה העקרונית של ההיצמדות לגדרי מצווה שאין מאחוריה מהות של קרבת ה'. כך ככל הנוגע לצום יום כיפור, שאין בעקבותיו מחילה. יום הכיפורים לא יפעל את פעולתו גם אם הצום נעשה כנדרש על פי הספר, משעה מסוימת ועד שעה מסוימת, ללא אוכל וללא שתייה של יותר משיעור האכילה או השתייה. התענית אינה מספיקה. היא אמורה להוות ביטוי להלך נפש פנימי של חזרה בתשובה ושל חרטה על עוונות. בדומה ליום כיפור, אומר הנביא, ששבת של הימנעות ממלאכה איננה שבת במובנה המלא. את הזמן שמתרוקן ממלאכה וטורח יש למלא בתוכן של עשיה חיובית "שבתית". עשיה הכוללת שינוי בדיבור, במאכל, בהנהגות, בצורת ההליכה, בלבוש ובמנוחה. הרעיון הזה של השביתה והמנוחה עשוי להיתרגם אף הוא לגדרים מדויקים. אך קיימת הסכנה שתיחום ברור יגרום לרעיון השביתה והמנוחה לחזור ולהיות עקר, כאיסור המלאכה.
יש מצוות שאין בהם השניות של איסורים שבחלקם מוגדרים ובחלקם כלליים ורעיוניים. מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' היא מצווה על הלב, טביעתה וקיבועה לתוך גדרים מדויקים יכולה להוליד אנשים שלעולם לא יאהבו את חבריהם כי יראו אותם מבעד לפריזמת החיוב ובגדרים של כמויות ושיעורים.
אחת מן המצוות שהבעיה הזו נולדת בהן היא מצוות זכירת עמלק. המצווה הזו מיתרגמת באופן עקרוני לחיוב השמיעה של הפרשיה פעם בשנה. אך מה מהותה של מצווה זו? מה מצופה מאתנו באשר לזכירת עמלק? מה בדיוק אמור להתעורר בנפשנו בזכות הזכרת אותו אירוע משפיל של התגנבות העמלקים למחנה עם-ישראל והזינוב בנחשלים?
מקובל לחשוב שהציווי נועד לשמר את הריחוק ואת הטינה בין העמים. המשימה החשובה הזו של ידיעת האויב היא הפן השלילי של הדיון. הפרשיה עוסקת לא רק בשפלותו של עמלק, אלא בהיותו של עם-ישראל "עייף ויגע" ושמא גם "לא ירא אלוקים". המפרשים נחלקו אמנם אם עניין אי היראה נאמר על עמלק או על עם-ישראל. עצם ההיסוס משרת את המחשבה שיש קשר בין היגיעה והתשישות לאובדן הדרך, ובין איטיות להליכה על הקצה. משם קצרה הדרך לסירוך רגלים ולאבדון. הפרשיה עוסקת בשחיקה המזדחלת של העם ובאובדן המוטיבציה.
"הנחשלים אחריך, מלמד שלא היה הורג בהם אלא בני אדם שנמשכו מדרכי מקום
ונחשלו מתחת כנפי הענן" (ספרי דברים).
לפי הספרי, הכרסום שעמלק כרסם בעם ישראל לא היה פיזי בשורשו. עמלק זינב במי שהיה נחשל בקצה המחנה, במי שמצא את עצמו מהסס באשר לשייכותו לעם-ישראל. באלו שלא היה בהם הכח להמשיך במסע המייגע של הליכה בדרכי ה'. אלו שמאסו בקישור למערכת המגבילה של המצוות ושל פרשנות התורה. פירוש הפרשיה באופן הזה, נותן תוכן רלוונטי לפרשת עמלק ומתמקד בזכירה ולא בשכחה, משום שצריך לעמוד ולעורר את הלב לעשיה חיובית של אהבת ה' ושל שייכות לדרך הארוכה של קיום מצוות ושל פרשנות התורה. וכך מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין שהעניין הזה של זכירת עמלק אינה בעיה רק של כלל ישראל. היא בעיה של כל אדם ואדם ובכל דור:
" וגם בכל נפש פרטי בכל דור ודור הוא כן. ההתחלה הוא הרישול בעבודת ה' יתברך וצריך להתחזק בהתחלה… שכשאובד זריזות לבו לעמוד בקשרי המלחמה ורוצה למלט נפשו להיות בשב ואל תעשה וחושב שימלט ואינו כן כי זהו ההתחלה לנפילה".
הדרישה להיות יהודי היא דרישה כללית לא רק לזהירות מעבירה. הדרישה להיות יהודי היא דרישה לאקטיביות מוסרית, לעמידה איתנה אל מול זרמים פוגעניים המטילים רפש בערכינו ולא רק בעצם קיומנו. המסע הזה מחייב איתנות ויציבות. המחיר של רפיון רגעי הוא בהופעת עמלק, בהשתמטות יחידים, בהיפרדות מן הכלל ומהמחויבות להיות.
(תצווה תשעז)