פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בעולמה של יהדות, זכה חג הפורים למקום מכובד. מצווֹת היום – מקרא מגילה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים – לצד המנהגים הרבים כגון השכרות "עד דלא ידע" וההתחפשות, היו זה כבר לפרק חשוב בתולדות מסורת ישראל ותרבותו. לצד פניו היפות של החג, ניכרות בספרות המשפט העברי – כמו גם במציאות ימינו, פנים כעורות, והיו לא מעט שניצלו מועד זה כדי לתת פורקן ליצרם הרע ולעשות מעשי עבריינות.
בתלמוד מתוארת סיטואציה שאירעה בחג הפורים ופשרה לא נתברר עד תום. אגב דיון במצוות הסעודה בפורים, כחלק ממהותו כ"יום משתה ושמחה", מתאר התלמוד מפגש בין שני אמוראים, רבי זירא ורבא: "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא [=חייב אדם להתבסם, להשתכר, בפורים] עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה [=רבה ורבי זירא עשו סעודת פורים בצוותא. השתכר, עמד רבה ושחט את רבי זירא. ביום המחרת (כשנתפכח משכרותו) ביקש עליו רחמים והחייהו]. לשנה [=בחלוף שנה] אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא [=בשנה האחרת אמר לו: בא ונעשה סעודת פורים בצוותא. אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס]".
מעבר לפן הגרוטסקי שבסיפור, ולביש מזלו של רבי זירא, יש בו ביטוי לסכנה שבשכרות שעשויה להביא לשפיכות דמים ממש.
פרשני התלמוד התחבטו בפירושו של מעשה קשה זה. כדרכם, הציעו מגוון פירושים שמבקשים ליישבו, אך דומה שגם לאחריהם נותרה התעלומה בעינה. כך, לדוגמה, מציע רבי מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ד) לומר ש"שחטיה" אין הכוונה לשחיטה ממש, אלא למיעוך, מעין סחיטה ("שחיטה", בשין שמאלית!) שהביאה את רבי זירא לתשישות מוחלטת, עד שרבה נדרש ל"החיותו" ולהקימו על רגליו מחדש.
המהרש"א – רבי שמואל אידלש (פולין, המאה הט"ז), מפרש את הפועל "שחטיה" לא במשמעות של שחיטה, כפשט הלשון, אלא "מעין סחיטה" באיומים: מתוך שכרותו, כפה רבה את רבי זירא שישתה יין בכמות שלא היה מורגל בה, עד שחלה ונטה למות. ויש שרמזו כי לשון "שחיטה" רומזת ל"בית השחיטה", לגרון, מקום שדרכו נבלע היין בגוף.
היעב"ץ – רבי יעקב בן צבי עמדין (גרמניה, המאה הי"ח) רואה במעשהו של רבה ביטוי לרצון לצנן מעט את השמחה. לפי פירושו, בדומה לנוהג הידוע לנו ממקומות אחרים, דוגמת שבירת הכוס בחופה, ביקש רבה – במעשה של "אחיזת עיניים" ולא שחיטה כפשוטה – להביא את רבי זירא לידי עילפון, כדי למנוע מהשמחה להפוך לשמחה של הוללות.
בהקשר המשפטי, יש מקום לדון האם מעשה הריגה או רצח שנעשה מתוך שכרות, פוטר את עושהו מאחריות פלילית.
בהתייחסותם לאחריותו של שיכור בפלילים בהקשרים אחרים, בולטת עמדת חכמי המשפט העברי שלפיה גם אם בעת המעשה היה השיכור במצב שבו הוא לא היה מודע למעשיו, עדיין יהא אחראי עליהם בשל הגעתו מדעת למצב של שכרות. בדומה לכך, הוסיפו שגם עובדת קיומה של "מצוות היום" בחג הפורים להשתכר "עד דלא ידע", אינה פוטרת את השיכור מאחריות לתוצאות מעשיו. וכך מנסח את הדברים המהרש"ל – רבי שלמה לוריא, מחכמי פולין במאה הט"ז: "ומה שמסקינן דשיכור כלוט פטור ממיתת בית דין ולא מלקין אותו, היינו דפטור מדיני שמים על אותו העוון. ומכל מקום מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע". ומוסיף, שבכגון דא קיים עקרון היסוד בדיני הנזיקין במשפט העברי שלפיו "אדם מועד לעולם", אפילו הוא שיכור, וטעמו ונימוקו עמו: "דאם לא כן לא שבקת חיי [=לא הנחת חיים], דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו וייפטר, ואפילו בפורים דמחויב להשתכר".
בין כך ובין כך, תוצאותיה הקשות של השכרות הביאו את חכמי ההלכה לסייג מאד את חובת השתייה בפורים, וקל וחומר במהלך השנה כולה. הרמב"ם, לדוגמה, פוסק שחובת השתייה היא רק בשיעור "שישתה כדי שיישן", וממילא לא יֵדַע עוד להבחין בין "ארור המן" לבין "ברוך מרדכי". חכמי הלכה אחרים (דוגמת ה"בית יוסף", הט"ז ואחרים) פוסקים שצריך להרבות בשתייה בפורים רק "מעט יותר ממנהגו", הא ותו לא.
בעקבי מעשי ההיתול והשובבות של חג הפורים נכרך גם איסור הגנבה והגזל. וכך מבוארים הדברים בתשובה מפורסמת של מהר"י מינץ בעניין התחפושות בפורים: "עוד נמצא בתשובה שכתב רבינו טוביה בשם ריב"א (מבעלי התוספות במאה הי"ג) שכל מאכל שחוטפין הבחורים משום שמחת פורים אפילו שלא ברשות, משעת מקרא מגילה עד סוף סעודת פורים שהם שני לילות ויום אחד, אין בהם משום גזל ואין להזמינם לבית דין על ככה, ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי טובי העיר עכ"ל". ומוסיף המהר"י מינץ: "הרי שכתב שבזמן הנזכר [=פורים] אין בו משום גזל, אבל קודם לכן וכן אחר כן, יש בו משום גזל ועובר על לא תגזול. מכל מקום בזמנו, משום שמחת פורים לא איקרי גזל, כיון שאינו עושה על מנת לגזול ולהרוויח אלא משום שמחת פורים".
מהר"י מינץ תולה את עיקר ההיתר בכוונת הגזלן: משום שכוונתו אינה פגיעה בממון חברו אלא משום שמחת פורים, אין זה "נקרא" גזל.
אכן, עיון בהלכות גזל מלמד שגם כאן העניין אינו פשוט כלל ועיקר. לפחות בדין האזרחי, כוונת הגזלן אינה מעלה או מורידה: כל עוד פוגע הגזלן בממון חברו, גם אם כוונתו הייתה לטובה – הרי זה גזל. לפיכך, גם מי שגוזל על מנת להחזיר – ואפילו מוכן הוא לשלם כפל על גנבתו – עבר עבירה, ואסור לעשות כן. בדומה לכך, גם אדם שעושה מעין "מעשה רובין הוד", וגוזל שדה מיתומים על מנת להשביחה ולהשיבה אליהם כשהיא שווה יותר – עובר עבירה.
מבחינה משפטית, אפשר ליתן טעם בהיתר משני נימוקים שונים. לפי הנימוק האחד, איסור גזל כלל אינו חל במקרה זה. מכיוון שמדובר בנוהג מקובל, ובדבר מאכל ששוויו מועט יחסית, והנגזל הפוטנציאלי מכיר גם הוא את המנהג, מוחל הוא מראש לגוזל ומתחילה אין כאן משום גזל כלל.
לפי הנימוק השני, יש כאן אכן מעשה גזל אלא שחכמים התירוהו משום שמחת החג. דוגמה להיתר מעין זה ניתן למצוא גם במקרים דומים. כך, לדוגמא, מתארת המשנה במסכת סוכה את שמחת החג במקדש, ומסיימת: "מיד התינוקות שומטים לולביהם ואוכלים אתרוגיהם", כלומר, הגדולים שומטים את הלולבים מידם של תינוקות, ואוכלים את אתרוגיהם, "ואין בדבר משום גזל ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחת החג", כדברי רש"י על אתר.
גדולה שמחה שמקרבת את הלבבות, ויש בה – כשנעשית היא במידה ובדרך ראויה – כדי להפוך זדונות לשגגות, ואת יום הפורים כיום הכיפורים, ליום של מחילה, סליחה וכפרה.
(תצווה תשעז)
