אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])אני מתאר לעצמי שאני לא היחיד שהתבלבל תמיד במילים של שירו המפורסם של אברהם צבי אידלסון- 'הבה נגילה'. המילים המקוריות הן 'עורו אחים בלב שמח', ורבים מאתנו נוהגים עד היום לשיר- 'מוכרחים להיות שמח', שהרי 'עורו אחים' ו'מוכרחים', מילים דומות הן.
ובלי קשר לשיר- יש לפעמים איזו תחושה שאכן 'מוכרחים להיות שמח', ולצורך כך אנחנו מגייסים את מיטב מערכות הסאונד וההגברה, את מיטב הזיקוקים והאפקטים, את מיטב הפעלולים והאביזרים- כי 'מוכרחים להיות שמח'.
העולם מחפש את סוד השמחה. בעידן פה הדיכאון הופך למחלת הדור והתרופות לטיפול בו הן בין הנמכרות ביותר בעולם, בעולם בו ככל שיש יותר 'רשתות חברתיות' יש יותר ניכור ובדידות, בעולם שבו הציניות והצינה שוררים באוויר- לא פלא שבני האדם מחפשים כל דרך שהיא ל'מוכרחים להיות שמח'. דרך וגם קיצורי דרך בצורת התמכרויות, סמים, אלכוהול ודומיהם.
האדם גילה אולי את סוד שמחת הגוף- ביין, בבשר, במוזיקה, באפקטים, אך מתקשה לגלות את סוד שמחת הנפש, שהיא באה ממקום אחר לגמרי.
מעניין לראות את דבריהם של שני גדולי עולם על מידת השמחה. הרב קוק זצ"ל מתאר את השמחה כמצב הטבעי והבריא ביותר לנפש:
"השמחה היא אחת הנטיות הטבעיות לאדם. האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עליז ושמח, וזאת היא הצורה הטבעית של הנפש הבריאה".
האדמו"ר החב"די הריי"צ- רבי יוסף יצחק מלובביץ' זצ"ל, מפנה את תשומת ליבנו למידה נוספת הקשורה באופן ישיר למידת השמחה- והיא מידת הענווה: "…אומנם העניו הוא תמיד בשמחה, ושמחתו היא שלימה, דמצד שאינו מחשיב את עצמו לבעל מעלה ולא מגיע לו כלום, אם כן כשיש לו מה שיש לו, הנה הכל הוא בדרך מתנה, ועל כן הוא שמח מאד בזה. ולאידך, גם בהעדר השפע אינו מתעצב….שהרי אין מגיע לו כלום- ולמה יתעצב?".
מידת השמחה איננה קשורה לסף ריגוש חיצוני ומשתנה, ולאפקטים חיצוניים כדוגמת עוצמת הרמקולים וכמות התאורה והעשן על הבמה. מידת השמחה באה ממקום אחר ופנימי באישיות- מהמקום בו הענווה נמצאת.
ההסבר הוא פשוט- למה בעצם אדם לא שמח? כי תמיד הוא מרגיש תסכול שאין לו את מה שהוא רוצה, שלחבר או לשכן שלו יש יותר, שהוא צריך עוד ועוד, יש לו מנה- רוצה מאתיים- והתחושה הזו מתסכלת באופן תמידי ומכניסה לתסכול ולעצבות המונעים את השמחה. לעומת זאת העניו- שמח בחלקו, ומודה על כל מה שיש לו בלי קשר למה שיש לחברו, וכולו הכרת הטוב על כל מה שיש לו בעולמו- 'שעשה לי כל צרכי', ומכיוון שכך חש שבאמת לא מגיע לו כלום, וכל מה שיש לו זו מתנת חינם בה הוא שמח שמחה גדולה פנימית ואמיתית. העניו לא 'מוכרח להיות שמח', הוא פשוט שמח באופן טבעי, כי 'האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עליז ושמח, וזאת היא הצורה הטבעית של הנפש הבריאה".
האדם מחפש את השמחה שאבדה לו תחת הפנס, בעוד שהיא נמצאת במקומה הטבעי- בתוכו, בפנימיותו, ובענוותנותו.
(תצווה תשעז)
