הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)פרשת תצווה פותחת במצוות העלאת נר התמיד: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כז כ). רש"י מדגיש את ההבדל בין שתי משמעויות של המונח 'תמיד' שמוזכר ביחס למשכן: א. כל הזמן, ברציפות ללא הפסק – כמו שמצינו במשכן בלחם הפנים, ב. לעומתו בקביעות – בזמנים קבועים מידי תקופה, כמו שמצינו בנר התמיד שהיה דולק מידי יום אבל רק בלילות, ובעולת התמיד שהייתה מוקרבת מידי יום אבל לא לאורך כל היום. האבן עזרא מוסיף גם את הציץ שמצוותו רק בעת שהוא לובש את המצנפת ולא כל הזמן. הרמב"ן חלק על רש"י וסבר שנר התמיד קיבל את שמו דווקא משום המשמעות הראשונה של ה'תמיד' שהיה במנורה נר מערבי שהיה צריך להיות דלוק לאורך כל היום ללא הפסק.
מעשה המשכן הוא כנגד מעשה בראשית ובריאת שמים וארץ. על כן, לניהול בנייתו, נבחר דווקא בצלאל שהיה "יודע לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ" (ברכות נה א). אחד המאפיינים של קיום מעשה בראשית הוא ההתמדה, והקיום שאינו פוסק לרגע: "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו', ויום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח כב). "לא ישבותו. לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן" (רש"י שם). הקיום התמידי של עבודות במשכן הוא כנגד התמדת הבריאה ופעולתה ללא הפסק.
עקרון ההתמדה של קיום הבריאה בא לידי ביטוי גם ביחס לגזרת ההשמדה של עם ישראל בימי מרדכי ואסתר. מלאכי השרת ומעשה בראשית מתעוררים לשמע הגזרה, שכן קיומו של עם ישראל הוא חלק בלתי נפרד מהקיום התמידי של העולם וגזרת השמדתו עלולה להשביתו (ילק"ש אסתר ו).
מידת ההתמדה היא 'מידתו' של הקב"ה ביחס לבריאה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
נברר את מידת ההתמדה ונחיצותה, וכיצד עלינו לממשה בחיינו הפרטיים והציבוריים, ובאמצעותה להידבק במידת ההתמדה האלקית.
בהקדמת 'הכותב' לפירושו ל'עין יעקב' מביא מדרש שדן ביסוד הכולל של התורה, שאינו יודע מהו מקורו: "… וזהו נוסחו: 'בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל, והוא 'שמע ישראל וגו". בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי".
הוכרע שהעיקר שעליו עומד הכל הוא ההתמדה: "ומה שאמר בן פזי 'את הכבש האחד תעשה בבקר הוא כלל גדול בתורה יותר', רצה לומר מה שהאדם עובד הש"י בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי" (מהר"ל נתיבות ב, אהבת הריע פ"א).
ההתמדה בשני מובניה היא מפתח להצלחה בכל דבר וגם בבניין האישיות והמידות של האדם. ההתמדה היא: א. עשיה רצופה ללא הפסקות מיותרות. ב. וגם קביעות של העשייה, בניגוד לעשיה אקראית. ככל שמדובר באתגר גדול יותר כך לא ניתן להשיגו בפעולה אחת ובזמן קצר. הוא מחייב רצף והמשכיות של פעולות לאורך זמן לשם השגתו. ההתמדה יכולה להפוך את המינונים של הצעדים הקטנים בבניין האישיות להישג גדול, ולשנות שינוי משמעותי בחיים ע"י צרוף של שינויים קטנים לאורך הזמן, מבלי להשבר באמצע. אולם ההתמדה היא דבר קשה ומצריכה סבלנות רבה, משום שהאדם נוטה לבקש תוצאות מידיות כאן ועכשיו.
ההתמדה היא גם אמירה ערכית לגבי החשיבות שאנו מייחסים לדבר. עד כדי שאנו מוצאים לנכון להתמיד בו. וגם לערך של ניצול הזמן, והמשמעות של כל רגע. על כן היא יסוד מרכזי בלימוד התורה. בישיבות באירופה העמידו בראש הפיסגה של הישיבות את ה'מתמיד' יותר מה'למדן'.
את ערך ההתמדה המביאה למהפך אישיותי ותורני למדנו מרבי עקיבא ששאב השראה לשינוי חייו מטיפות המים שבהתמדת טיפטופם שחקו את האבן הקשה. (אבות דרבי נתן פרק ו).
ההתמדה היא גם סוד ההשפעה המיוחדת של כלל ישראל לאורך ההסטוריה האנושית. רציפות והמשכיות הדורות שכל דור, כחוליה בשרשרת, בונה את קומתו על גבי קומת הדור שקדם לו, ובכך נבנה הבניין כולו.
(תצווה תשעז)
