הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')פעמים רבות עלי לעזור לחתן הנרגש בטקס החופה באמירת המשפט המסובך "הרי את מקודשת לי" וכו'. אני מקפיד להימנע מלומר את המילה "לי", שהרי הכלה מתקדשת לו ולא לי. המילה הקצרה הזו: "לי" היא משמעותית וחורצת גורלות. אם אדם שולח שליח לקדש עבורו אישה, והשליח אומר "הרי את מקודשת לי", האישה תהיה מקודשת לשליח ולא למשלח. עליו להקפיד אפוא לומר: "הרי את מקודשת לפלוני".
על המילה האחת והמיוחדת "לי" שבפתיחת הפרשה: "ויקחו לי תרומה", הוסיפו חז"ל מילה אחת מיוחדת ואמרו: "לי – לשמי" (תנחומא א, וברש"י). מכאן התפתחו דברי תורה רבים על חשיבות הכוונה הטהורה בעת נתינת תרומה וצדקה. כך, למשל, מסופר על אחד האדמו"רים שבאופן קבוע היה נותן צדקה לעני שהתדפק על דלתו, ולאחר מכן היה רץ אחריו כדי לתת לו פעם נוספת. כששאלוהו על המנהג המשונה החוזר ונשנה, הסביר שבפעם הראשונה הוא נותן מתוך רגש של חמלה כלפי העני, וכשהוא דולק בעקבותיו הוא נותן לו פעם נוספת מתוך כוונה לשם קיום מצוות צדקה.
האמנם נתינת צדקה חייבת להיות מתוך כוונה לקיים מצווה? האם עלינו לקיים מצוות בכלל, ומצוות שבין אדם לחברו בפרט, רק לשם שמים?
בגמרא נחלקו חכמים בשאלה האם מצוות צריכות כוונה (ר"ה, כח, ב), ונחלקו הראשונים בעקבותיהם. השולחן ערוך הביא את שתי הדעות והכריע שמצוות צריכות כוונה (או"ח ס, ד). לפיכך אדם ששהה בביתו ושמע מבלי משים קול שופר או קריאת מגילה מבית הכנסת הסמוך, לא יצא ידי חובה אם לא התכוון במפורש לקיים את המצווה.
האם עיקרון זה חל גם על מצוות שבין אדם לחברו? רבים מהאחרונים סבורים שלא. הנימוק העיקרי לכך הוא שבמצוות אלה העיקר הוא התוצאה, בעוד שמצוות שבין אדם למקום עיקרן בעצם הציות לרצון ה'. כאשר אדם שומע קול שופר הוא מקיים מצווה, משום שבכך קיים את צו הבורא, גם אם אין לכך כל תוצאות ברורות. לעומת זאת כשפודים שבויים, העיקר שהשבוי נפדה, כשעוסקים בצדקה ובגמילות חסדים העיקר הוא שהענקנו למקבל את מה שהיה צריך, וכך גם כשנותנים מתנות לאביונים או שולחים משלוח מנות לסעודת פורים,
ואכן במצוות צדקה אומרים חז"ל שגם אם הנתינה נובעת ממניעים אגואיסטיים לחלוטין היא נחשבת לנתינה ראויה: "האומר: סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור" (ר"ה ד, א ועוד).
בגיוון הדתי של החברה בימינו יש רבים המקיימים גם מצוות שבין אדם למקום, לא מתוך כוונה לקיום המצוות, אלא מתוך מניעים אחרים הקשורים בתוצאה שלהן. ייתכן שאדם הולך לתפילת שבת, רק מפני שהאווירה מביאה אותו להתרוממות רוח. עשוי אדם ללמוד תורה משום שהוא מוצא בכך עניין, על אף שאין לו כוונה לקיים את מצוות לימוד תורה. יש מי שישללו כל ערך ממצוות אלה, אולם, לדעתי, ניתן להחיל את העיקרון שהזכרנו לגבי מצוות שבין אדם לחברו גם על מצוות אלה, בהן אנו עדים לתוצאות החיוביות.
בתקופתנו המניע האישי עומד במרכז הפעילות האנושית. "לי" הפך להיות כיום המניע העיקרי, ולא מדובר במובן של "ויקחו לי תרומה". בדורות קודמים ההתכווננות הייתה לזולת, וכך קראו למאכלים שונים: "רוגלך, כרפלך, קניידלך". כיום ההתכווננות היא לאני, ומחפשים סיפוק אישי, לכן והחטיפים נקראים: "ביסלי, יוגלי, דוגלי כיף-לי". גם בשמות שהתחדשו בזמננו מככבת מילת השייכות "לי": לי, ליאת, לימור, ליאור, ליבת, ליה, ליהי וכדומה. לאלה מצטרפים גם שמות לועזיים שמתחילים באני: אי-פון, אי-פד, אי-רובוט.
בדור המתמקד בסיפוק האני חשוב להזכיר את דברי רבי עובדיה מברטנורא, לפיהם אף הנאה ממצווה נחשבת למצווה, שכן "כל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצווה נחשב לו למצווה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצווה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה" (בפירושו לאבות ד, ב). לכן אל תרגיש רע אם אתה מרגיש טוב בקיום המצווה. "עשה לי טובה", אומר ה', "וקיים מצוות ומעשים טובים, אפילו אם אתה מתכוון: אני עושה טובה לי, לעצמי".
(תרומה תשעח)
