הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)האם מה שהציע יתרו למשה רבינו שייך לתחום המסגרת או לתחום התוכן ? האם יש לקרוא את תרומתו של יתרו כתרומת יועץ ארגוני, או שהוא הופך להיות חלק מהתורה ? במבט ראשון ההצעה היא ארגונית בלבד. הערכתו של יתרו היא שמשה רבינו לא יחזיק מעמד בדרך בה הוא הולך, ועל כן הוא מציע למשה לבזר סמכויות, ולהקים מערכת היררכית של שיפוט. את הסכסוכים הפשוטים יותר ישפטו הנמוכים בהיררכיה, ואילו משה רבינו יעסוק יותר ביסודות החקיקה: "והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות, והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון". בדרך זו של קריאת הפרשה אין בשורה של ממש בדברי יתרו, וממילא קשה מאוד להבין מדוע משקלה של פרשה זו כה גדול, ואנו מציינים בהערכה את יתרו שיתר פרשה אחת בתורה. לכאורה אין מחיר להצעת יתרו, והיא כמעט מובנת מאליה – ואם כן, היכן הבשורה ?
הדברים מחייבים אפוא מבט עמוק יותר. אין מדובר בשאלת ארגונית בלבד, אלא בהכרעה בדילמה קשה כל כך, שהבחירה היא בין שתי אפשרויות. להצעת יתרו מחיר כבד. משפט בין אדם וסכסוכים אנושיים אינם רק שאלה התובעת פיתרון והשכנת שלום; הם הזדמנות. מדובר באירוע קשה בין בני אדם, שניתן להפוך אותו לקרבת אלוקים. ואכן זה מה שמשה רבינו אומר ליתרו: "ויאמר משה לחותנו: כי יבוא אלי העם לדרש א-לוהים. כי יהיה להם דבר בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חוקי הא-לוהים ואת תורותי". העם בא לפתור בעיה ואילו משה רבינו רואה בזה דרישת אלוקים. הלומד תורה מכיר את היטב את החוויה העמוקה שטענות "טוען ונטען" הופכות להיות הזדמנות לבירור דרכה העקרונית של תורה, והבשורה שיש לה בהשכנת שלום בין איש ובין רעהו. אלו המשפטים המיוחדים לעם ישראל, המהווים את אחת הבשורות הגדולות שלו. ועל כן, מעדיף משה רבינו כי כולם יבואו אליו, כדי שמערכת פתרון הסכסוכים לא תהיה טכנית בלבד, אלא תהווה היענות להזמנה ולהזדמנות שחושפת המריבה בין השכנים.
אולם לדאבון ליבנו, לא ניתן לפעול כך. הרצון למערכת אידיאלית של משפט המהווה דרישת אלוקים ישירה על ידי מי שלא קם בישראל נביא כמוהו – מתנפצת אל מול המציאות הריאלית, המלמדת כי הליכה בדרך זו מובילה ל"נבול תיבול" הפרקטיקה המעשית מהווה אף היא חלק בלתי נפרד מטיבה של שיטה. אם השיטה היא עליונה מבחינה אידיאלית, אך בלתי מעשית בעולם המוגבל והמצומצם שלנו – יש לעמעם את אורה המבהיק, ולמצוא את הדרך האופטימאלית, בניגוד למקסימאלית, שתאפשר לה הן להביא את בשורתה והן לממש את הבשורה הזו במציאות. יתרו אפוא פורץ דרך, ומלמד את עם ישראל שיעור גדול ביחס אידיאל ומציאות. ואכן, ההצעה שלו אינה מוציאה את משה רבינו ממערכת המשפט, ומצד שני אינה מביאה לקמילתו.
מדובר אפוא בארגון מערכת המשפט בין אידיאה ובין פרקטיקה. זהו אחד השיעורים החשובים ביותר לכל מי שנושא אידיאל גדול בקרבו: עמדה אתית שאינה פרקטית – אין לה כל השפעה; עמדה הלכתית שהציבור לא יממש אותה – מותירה את ההלכה חסרת כל השפעה; עמדה פוליטית שמתבצרת באידיאל המוחלט ואין בה נכונות למפגש עם המציאות – לא הייתה מעולם בישראל; עמדה אישית אנושית במערכת חיי בני אדם המבקשת את מלוא מימושה ואינה נכונה להכיר בכוחות אחרים – לא תתקיים. זה השיעור הגדול שנותן יתרו לכולנו, בכל מערכות החיים, והשיעור הזה הוא המהווה הקדמה למתן תורה.
(יתרו תשעב)
