יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"לבימים האחרונים כולנו לכאורה יודעים טוב יותר מהבת עצמה מה אופייה ומה נכון שתעשה בצבא ובחייה.
במקום להביא את דעתי האישית המקצועית, בחרתי להביא מה להבנתי מה ניתן ללמוד על כך מפרשת השבוע שלנו.
פרשת ויקהל עוסקת בהקמת המשכן וכליו. אך כדי להתחיל את הביצוע צריך לגייס משאבים. את מחצית השקל כולם נתנו כחובה אך התרומות המשמעותיות לבניין המשכן וכליו היו מבוססות על נדיבות הלב של הציבור. "כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת". משה מקהיל לשם כך את כל העדה ומפרט את הצרכים. העם שומע ומתחיל לתרום ואז בא הפסוק המעניין " ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז". המפרשים נחלקו בהבנת הפסוק. רש"י מוביל את הקו שבאו כולם ביחד, הגברים עם הנשים.
הרמב"ן מוביל כיוון אחר. הנשים הם אלו שהחלו בתרומה, הן היוזמות והנדיבות ולכן מתוארים תכשיטי נשים. הגברים נגררו אחריהן. את התרומה למשכן הובילו, אם כן, דווקא הנשים.
בשני הפסוקים שלאחר מכן מדגיש הכתוב את חכמת ליבן של הנשים ובסוף מסכם: "כל איש ואשה אשר נדב ליבם אותם להביא". ההדגשה של הנשים בנפרד מהגברים מחזקת לענ"ד את קו פירושו של הרמב"ן.
האם זה המקרה היחיד בו הנשים בולטות לטובה ובחכמת לב מובילות את הכיוון הנכון ?
נתחיל מסיפור העבדות במצרים ונסיים בכניסה לארץ ישראל ונגלה כי בכל הצמתים החשובים, נשות ישראל הן אלו שקיבלו תמיד את ההחלטה הנכונה, גם אם הייתה בניגוד לרצון הגברים.
במצרים בני ישראל רצו להתגרש מנשותיהן לאחר גזרתו של פרעה על הבנים. נשות ישראל מבינות שהחלטה אינטואיטיבית זו לא נכונה ותסכן את עתידו של עם ישראל. הן באות אל הבעלים בטענה הידועה "פרעה גזר על הזכרים ואתם גוזרים גם על הנקבות?". בכך משנות הנשים את כיוון העלילה ומאפשרות את המשך בנייתו של העם.
מיד לאחר נס קריעת ים סוף, הגברים שרים עם משה את שירת הים, ומיד אחר כך רצים אל החוף לבזוז את ביזת הים, את הציוד הצבאי שהותירו המצרים. הנשים, לעומתם, לוקחות אויר, מעט יותר סבלנות ויוצאות עם מרים בריקודים ובמחולות.
מקרה נוסף. בחטא העגל הנשים אינן פזיזות כמו הגברים בריצתם למנהיגות חדשה אלא מעדיפות לחכות למשה. אהרון מזהה את התנהגותן הנכונה של הנשים ולכן דורש מהגברים "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם". אהרון מקווה כי הנשים יעכבו את הגברים ויניאו אותם מהחטא. הגברים הפזיזים פורקים את נזמיהם שלהם ומכריחים את הנשים לתת את שלהן. " ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם." הנשים לא חטאו בחטא העגל עם הגברים.
בחטא המרגלים שבפרשת שלח נראה כי הנשים לא רצו לדבר בגנות ארץ ישראל ולא הצטרפו לגברים בליל הבכי והנהי. "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" . מביא מדרש במדבר רבה כי הנשים לא היו בחטא.
הנשים כן האמינו ליהושע ולכלב, לא היו פזיזות בהחלטה ולא הלינו עם כל העדה. לכן הן לא נענשו במוות במדבר . בעונש זה נענשו אלה הראויים לצאת בצבא ולהימנות בשקלים – הגברים. "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי" (פר' שלח(.
רואים אנו, אם כן, כי הנשים השכילו לנהוג בתבונה ובחכמת לב בכל הצמתים החשובים ולא ליפול אלי חטא, כמו שהגברים נפלו.
ומכאן לעניין בו פתחתי. בצה"ל זיהו את הפוטנציאל הרב הטמון בבנות המתגייסות, והן משולבות בתפקידי הדרכה מבצעים ולחימה.
צה"ל השכיל להסדיר את השרות באופן שיאפשר שילוב ראוי בין בנים לבנות . זאת התפיסה וזה הכיוון.
צה"ל זקוק לנשים בתפקידי לחימה עקב קיצור השרות וצמצום הגברים בשנתונים הבאים.
גם אם יש תקלות בהתנהגות ביחידה כזו או אחרת, לא זו הדרך ואין זו המגמה.
לאחר תקופת בחינה יוחלט איך ניתן לשלב נשים בלחימה , תוך הקפדה ברורה על השילוב הראוי.
הבה ניתן לנשים הצעירות להחליט בעצמן מה טוב עבורן ועבור עם ישראל.
הרי התורה הראתה כי בכל האירועים החשובים הנשים החליטו והתנהגו נכון יותר מהגברים.
(ויקה"פ תשעז)
