הרב שי פירוןעל היחס שבין תנועה והתחדשות ליציבות ושמרנות נשתברו קולמוסים רבים. מחד גיסא, אנו מודעים לחשיבותה של התנועה ומאידך גיסא אנו פוחדים מהשלכותיה; אנרגיה דתית רבה מושקעת במציאת איזונים ובהצבת גבולות. לפעמים, רוממות התמיכה בשינוי בפינו והעמקת השמרנות מלווה את מעשינו; מאידך, פעמים ושיח שמרני מכסה על כתפיים רחבות של פוסקי הלכה הנוקטים בשפה 'שמרנית' הדוחה שינויים ותוקפת אותן מחד גיסא, בעוד מאידך גיסא, הלכה למעשה, 'מותחת את ההלכה עד הקצה' כדי לעמוד לצידו של העשוק, הנזקק/ת לפסק הלכה המביא בחשבון שיקולים אנושיים משמעותיים.
עיקרו של המשכן, הכלים. לא בכדי הראשון שבהם הוא הארון:
"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב" (כ"ה, י' – י"א).
הרש"ר הירש עומד על החומרים מהם עשוי הארון ועל דרך בנייתו:
"אל כושר הקליטה וההשתלמות החיונית צריך שתתלווה היציבות, העמידה וההתמדה הנחושה בכל מידה טובה ואצילה, בכל קושט דבר אמת; לפיכך תתלווה אל העץ – המתכת, אל עצי השטים – הזהב. תורת ה' דורשת מהאדם המקבל אותה כדי לקיימה – כושר השתלמות ויציבות כאחד".
החומרים הללו משקפים שתי תכונות מנוגדות: העץ הוא ביטוי לצמיחה, תנועה, שינוי. לעומתו, הזהב מבטא יציבות, עמידה על קרקע בטוחה. הארון, משכן הלוחות, מבקש ללמד על הצורך שבאיזון בין שתי התנועות. אולם לא די בכך:
"יציבות אצילית זו צריכה להוכיח את עצמה כלפי פנים וכלפי חוץ: 'מבית ומחוץ תצפנו'… חיים של טוהר ויציבות בפנים ובחוץ, חיים של אצילות ואמת, נקיים מכל סיגים ומחוסנים בפני כל שינוי ופיחות, – זה התנאי… אלה שני הפנים של מיכלול התכונות, המכשירות את ישראל להיות בית – קיבול בשביל תורת ה'".
אינני מבקש 'ליפול' לבור העמוק של הדוגמאות. אבל, אם במשכן עסקינן, הרי ששאלת היחס שבין חדשנות לשמרנות, בין 'עץ' ל'זהב', עומדת במוקד הדיון מסביב להסדר החדש ברחבת הכותל. את פרשנותו לפסוקי הארון פותח הרש"ר הירש במילים: "ועשו – ארון העדות הוא הכלי הראשון והיחיד, שמצוות עשייתו חלה על כלל הציבור". עכשיו תהיה לנו רחבה נפרדת לקהילות נפרדות. אל תתבלבלו. לא הוקמה רחבה 'רק' לרפורמים ולקונסרווטיבים. הוקמה רחבה 'ישראלית' למתפללים וחוגגים רבים שיבקשו 'חרות' יחסית בטקס בר המצווה או כל חוויה משפחתית כזו או אחרת. ולאן יסיירו תלמידי בתי ספר ממלכתי מעורב אם יש להם אפשרות להיות יחד? כשירצו לבקר בכותל של 'פעם', יבואו לרחבה הקיימת. כשירצו להתפלל, לחגוג, להתחבר, הם ילכו לכותל החדש.
בשלב הבא, אולי יציעו קהלים מסוימים להעביר את הטקסים לרחבה החדשה. והיא תהפוך לסמל לישראליות. ואולי לא. כי עוד לא מאוחר.
בנימה אישית. השבת זו 'פרשת הבר מצווה' שלי. עליתי לתורה כנער למשפחה לא דתית. למדתי עם מורה נפלא, אריה טהורי ז"ל, את המפטיר וההפטרה, התרגשתי. כשנה אחרי, הגעתי לבית הכנסת, לבדי, ולתמיד. זה מאוד קשה לבוא לבית הכנסת ולהיות לבד. לא לשבת ליד אבא או אח; לתור אחר כיסא פנוי; ובעיקר – להרגיש שאתה לא 'מחובר' לקהילה. כשהגעתי למניין שבסניף בני עקיבא המקומי בבת ים הרגשתי 'שווה בין שווים". שם, אף אחד לא ישב ליד אבא, ויחד יצרנו "מסורת" משלנו.
עולם המקדש עבר לבתי הכנסת. מקום מפגש וכינוס. מקום של הארה והיכרות עם מסורת אבות, עם ניגון מפעים, ומילים ותפילות שמשנות מסלול חיים.
אני מבקש לחבר בין עמדתי ביחס לרחבת הכותל לבין חוויותי כילד בודד בבית הכנסת, באמצעות דבריו הנפלאים של אבא קובנר:
"בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אימי ז"ל היא לא צוותני דבר. שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל , מן האבנים. והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. שלא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.
זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות, להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר זה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי.
תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותי הטובות יצטרפו למילים, שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה- ולא יותר. "
פיקחו עיניים מסביב: אולי מישהו הגיע, לבד, ללא משפחה? אולי מישהו מחפש את דרכו, אולי הוא לא מרגיש שגם הוא 'אחד ממניין', שהציבור נזקק לו כמו לשאר הנוכחים. לשמחתי, בית הכנסת המקומי בבת ים קיבל אותי כאחד ממניין. אולי, משם, אפשר ללמוד על הצורך בבית כנסת אחד, רחבה אחת, ארון אחד, עם אחד.
(תרומה תשעו)
