הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)במרכז הפרשה הציווי "ועשו לי מקדש". חכמים למדו מכאן את עקרונות בנית המשכן האנושי והאישי, בבחינת, "בלבי משכן אבנה".
נחלקו חכמים האם הציווי להקמת המשכן נאמר בסמוך למעמד הר סיני או לאחר ובעקבות חטא העגל: "אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו!" (תנחומא תרומה ח). מטרת ההקמה בעיתוי הזה: "כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל. ולכך נקרא 'משכן העדות' שהוא 'עדות לכל באי העולם' שהקב"ה שוכן במקדשכם!" (שם).
ומאידך: "וכיון שקבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה, ואמרו: "כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע", מיד אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן" (תדב"א רבה יז). ובכך היווה המשך והשלמה להתגלות שזה עתה הייתה בסיני (רמב"ן הק' לבמדבר).
הציווי להקמת המשכן, ולהשראת השכינה במבנה מוגדר ומסויים, מהווה חידוש אמוני דרמטי: "שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', אמר: רבש"ע 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך!' אמר לו (הקב"ה): משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם! וכתיב, 'ונועדתי לך שם ודברתי'" (תנחומא כי תשא י).
משה רבנו מופתע, כביכול: כיצד ניתן לצמצם כביכול את השכינה האינסופית לתוך מבנה מוגבל עם מחיצות?! אולם בכך הקב"ה מגלה למשה רבנו את 'סוד הצמצום' שבהתגלות האלקית האנסופית, בתוך עולם סופי ומוגבל, ואת מהות קדושת המקום.
ה'צמצום' אינו 'מרוקן' את המקור המקודש אלא הוא סוג של 'מיקוד' האינסוף והשקתו לתוך המציאות המצומצמת. "משל למערה שהיא נתונה על שפת הים. געש הים נתמלאת המערה, והים לא חסר כלום. כך הקב"ה יתברך זכרו, אע"פ שכתוב 'וכבוד ה' מלא את המשכן' אעפ"כ "הודו על ארץ ושמים" (תנחומא ויקהל ז). הוא מעין פירמידה הפוכה שהקצה העליון הוא בעולם האינסוף, וקודקודה במקום המצומצם. כל מי שקשור לקודקוד קשור לאינסוף (ראה חסד לאברהם מעין ג נהר ג).
הקב"ה 'צמצם' את שכינתו – את האינסוף לתוך מסגרות וגבולות כדי להופיע במציאות ולאפשר לאדם להתחבר לשכינה האנסופית. מבחינה זו ההתגלות האלקית במשכן בין בדי הארון היא בבחינת 'צל': "ויעש בצלאל את הארון וכו'. ולמה פירש בארון מלאכתו לבד, ועשאו בידו, בשביל ששם 'צלו' של הקב"ה, שהוא 'מצמצם' שם שכינתו. ולפיכך קראו 'בצל-אל': שעשה צלו של הקדוש ברוך הוא בין שני הכרובים". (תנחומא ויקהל ז).
עניין הצמצום והמיקוד במשכן בא לידי ביטוי גם בבניית המשכן האנושי האישי, בבחינת "בלבבי משכן אבנה": "'ושכנתי בתוכם' ולא אמר בתוכו. והוא כי הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת שכינה באדם הוא ולא בבית מאומרו בתוכם" (אלשיך שמות פרק כה).
כדי לבנות את המשכן האנושי האישי, כדי שתשרה שכינה בתוכו, עליו לפעול על פי עקרון הצמצום והמיקוד. "בכל דרכיך דעהו", צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפלה אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכוונה רצויה באמונת הלב באותם העניינים של תפלתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים. כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא ובה ימצאנה ולא במקום אחר. וכשהוא עוסק בתורה ידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בריו ולזכור ולשנן היטב, ובזה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיותו עסוק בגמ"ח להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת. וכן בכל הדברים שעושה הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית' , ע"כ כל מה שעושה יהי' הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השי"ת בכל הדרכים" (מוסר אביך פרק ב' פס' ב).
(תרומה תשעו)
