הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)דין "רודף" הוא אחד החוקים המוסריים ביותר בתורת ישראל; דין "רודף" הוא התורה הראשונה שלמדנו ממשה רבינו; דין רודף הוא המימוש המלא של האחריות המוסרית של האדם. בשעה שראה משה רבינו איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – הוא פעל; שעה שרואה אדם מישראל כי מתרחש עוול ביחס לאדם אחר – הוא פועל. משה רבינו גם בחן את הסיכונים ואת האפשרויות "וירא כי אין איש"; גם אדם מישראל בוחן את הסיכונים, את האפשרויות ואת האלטרנטיבות – ופועל. אין אדם מישראל רשאי לשבת בצד בשעה שנעשה עוול. מאוחר יותר, תופיע התורה בניסוחיה, ותצווה "ולא תעמוד על דם רעך". בכך היא תמשיג את התנהגותו ותנסח אותה בניסוח של חובה משפטית. מכאן ואילך יהיה אסור לומר It's not my business. מכאן ואילך חייב אדם להיחלץ מיוזמתו כדי להגן על אדם אחר, בשעה שהוא רואה שנעשה לו עוול.
בשל העובדה שדין זה נוצל על ידי בני עוולה וחולל על ידי הפיכתו למניע לרציחת ראש ממשלה – הוא נתפש בחברה הישראלית כמינוח פסול. השטחיות הציבורית, המעדיפה לצייר דברים בשחור ולבן, אינה רואה בו את החזות האמיתית של הדין, אלא את תדמיתו המעוותת. לא זו בלבד שדין זה הפך להיות חרב ביד המבקשים להטיל את האשמה ברצח על התורה ונושאיה, אלא שאירע דבר מה חמור בהרבה: המסר המתחייב מהדין הזה, והחובה המוטלת על כל אדם לפרוץ את הבועה בה הוא סוגר את עצמו, ולהיחלץ כדי להגן על אדם אחר שנפגע – מתמסמסת. מוטל עלינו אפוא לזקק מחדש את הדין הזה. מחד גיסא, למנוע את ניצולו כדי שייהפך בסיס לשפיכות דמים חס ושלום; מאידך גיסא, להשיב לו את מקומו הראוי. ההיחלצות להציל מעוול.
גם זה צריך להיעשות בשכל. הכתוב מציין "וירא כי אין איש", ופסוק זה נדרש בשתי דרכים. ראשונה בהן, שנראית מכוונת יותר לפשט, זו המציאות שלעולם צריך לחשב שכר פעילות כנגד הפסדה. לא היה יוצא דבר טוב לעולם אם משה רבינו היה מציל את היהודי, ואז היו שניהם נהרגים על ידי נוגש אחר. אין דבר בעולם שלא צריך לשקול בו שכר מצווה כנגד הפסדה, בכל המישורים, והעובדה כי התורה מציינת זאת הופכת את משה רבינו למורה דרך גם בתחום הזה. המדרש מכוון את פרשנותו ל"איש" לכיוון אחר – משה רבינו ראה שאין איש אחר שיטול על עצמו את האחריות, ואז הוא נטל אותה על עצמו. יש לכך משמעויות רבות – למן החובה לפעול כאשר אין אפשרות אחרת, דרך החובה לחפש דרך אחרת שלא תחייב את ההכאה ואת הטמינה בחול, ועד החובה שלא להפוך את הפעילות הזו להתפארות עצמית ולמניפולציה.
הדברים מאוד מחוברים גם להמשך דבריו של משה רבינו "למה תכה רעך". גם זה יסוד התורה, ומתאים לדברי רבי עקיבא כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא הכלל הגדול שבתורה. שם מצא משה רבינו דרך אחרת לפעול – לא על ידי הכאה אלא על ידי דיבור. הצד השווה שבשני המקרים הוא התורה שאין יושבים בשקט בשעה שנעשה עוול, ומוצאים בכל סיטואציה את הדרך המתאימה להפוך את העולם למקום מתוקן יותר, המתמודד עם העוול שבו בדרך הראויה.
(שמות תשעה)
