הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מהו העולם הנפשי היוצר תנועה פנימית של שירה? מה צריך אדם שיהיה בו כדי שיכול לומר הלל והודאה, ולספר את הסיפור שאירע לו בקריאה "שירו לד'" ? ממקומות רבים בנפש צומחת ועולה המקהלה של השירה. מהיכולת להתבונן על הטוב והמאיר, ואף שהיו קשיים בדרך ומחירים כבדים, וצימאון וכאב – להיות מסוגל להתבונן על הטוב והיקר ולומר שירה; מהתנועה הפנימית המבינה כי לא כל מה שאירע לו הוא תוצאה ישירה של מעשיו, כי אם להיות מסוגל להודות באמת, ולהכיר בכך שהוא אמנם חלק מעשייה זו, אולם בלא סיוע ובלא עזרה משמיים הוא לא היה מגיע למקום הזה; מהיכולת לזקק מתוך אין ספור הפרטים של האירוע את אלה שנגעו בו, ושראויים לציון מיוחד לשירה, ולהשמיט את מה שאינו משרת את ההתעוררות הנפשית והפנימית הזו; מהחבורה שהוא חי בתוכה, ושהוא חלק מהעיצוב שלה, המאפשר לקרוא לה להיות חלק משירתו זו, ולא לפגוש במענה ציני או אדיש, כי אם בהתעוררות של כולם ביחד עימו; מכישרון הדיבור שיש בו, המעניק לו כלים לבטא את המתחולל בנפשו פנימה במילים שהן תוצאה של השראה, ושהן מעוררות השראה כתנועת ראי, ומביאות את השגב והנפתולים, העומק והפסגות, של היכולת המילולית; בנפש שיש בה את היכולת ליצור את המילים האלה, בשל העובדה שהיא קשובה למתחולל בה, והיא מבקשת לכוון את עצמה למקום המדויק ביותר והנקי ביותר שאפשר לו בעת הזו, ועוד ועוד.
כל אלה עמדו לו למשה רבינו, מחדש השירה האלוקית, והמבטא הראשון של שירת הים, שהיא אם כל השירות הישראליות כולן. ואף שקדמו לו שירות, היא זו שפתחה את השירה הישראלית, והיא גם זו שנכנסה לפסוקי דזמרא, ומהווה מורת דרך לדורות. שירת הים קוראת אף לנו להיות מסוגלים לומר שירה. החיק החמים והנוח של הקיטורים והעוקצניות, הביקורתיות והשיפוטיות, שגעון הגדלות ומחלת הרדיפה המדומה, מביאים אותנו באופן שגרתי לאטום את עצמנו מלהיות מסוגלים לומר את השירה הגדולה של חיינו. שירת הים קוראת לנו לבחור גם באפשרות אחרת. היא קוראת לנו להיות מסוגלים להתבונן אל הטוב והיפה, ולהיענות לו, על אף שהוא מחייב הלך רוח ענוותני; היא קוראת לנו לא לייחס לעצמנו את כל ההצלחות, ואף לא את הכשלונות, אלא להיות מסוגלים להתבונן על המכלול, ולהבין כי אנו חלק מרשת אחת גדולה, שיש גם לנו משמעות בתוכה, אולם היא תחת השראתו של ריבונו של עולם; היא קוראת לנו להקים חבורה שאינה מתקבצת רק כדי להעביר את הזמן, או כדי לאפשר לנו להיות בנעלי בית ובהשלכת העטיפות, כי אם גם לקלוף מעצמנו את החסמים השונים, ולפגוש בחוויית אמת וביכולת להביע אותה, כמו גם לצרף את הסובב אותנו בתוכה; היא קוראת לנו לדבר גם בשפה גבוהה, רגישה, עדינה ורבת משמעות, שמעוררת תנועה למעלה, ולא רק את המכנה המשותף הנמוך.
שירת הים אפוא אינה רק שירת אמונה, המלמדת אותנו את הרעיונות הנכונים. כדי לומר שירה, כאמור, יש צורך בעולם נפשי מיוחד, וברגישות מופלאה של חיים. אפשר שההקשבה לשירה עצמה תעורר בנו את היכולת להיות רגישים יותר לסובב אותנו, ונענים יותר לעולם המקיף אותנו, על הצד היפה והמאיר שבו, ותאפשר להפוך את השפה האלימה והמתנשאת, הפוליטית והעוינת, לשפה משתפת ומעצימה.
(בשלח תשעה)
