"ודל לא תהדר בריבו"

בתי המשפט נדרשים לא אחת להכריע בשאלות ערכיות לא פשוטות. למשל, כשעל הכף עומדת הזכות לאיחוד משפחות ואל מולה הזכות לחיים שלנו כעם בארצו. המערכות השלטוניות נדרשות אף הן להכריע האם לאפשר צרכנות ושוק חופשי או להגן על חיי התושבים ולמנוע מהם סמים מזיקים, מכשירים סלולריים פולטי קרינה, נסיעה בכלי רכב ומוצרי מזון שאינם תורמים לבריאות הגוף. למרות הרומנטיקה והאמונה שכל אדם הוא עולם מלא, הזכות לחיים והחובה להגן עליה אינם יכולים להיות חזות הכל. שהרי היא תגרום לשיתוק מוחלט. לכן, במרחב הציבורי יש מחויבות להתפנות מן השיקולים הפאטאליים ולפנות מקום לחיים נורמליים. להקדים את איכות החיים לחיים עצמם.
פרשתנו מונה מספר הנחיות המופנות כהוראה לדיינים. רוב ההנחיות נועדו לוודא שהדיינים ישפטו משפט אמת. ההדרכה שלא להטות את הדין לטובת העניים והמסכנים, "ודל לא תהדר בריבו" (כג, ג), משקפת חשש של התורה מהעדפה האפשרית של מסכנים. גם כאן, התורה הכריעה שאף שלעיתים חייהם של אלו תלויים להם מנגד, ערך הצדק חשוב יותר. במקום אחר ניסחה התורה הוראה מקבילה הנוגעת למצב ההפוך, אף הוא פסול, של הטיית הדין לטובת החזק: "ולא תהדר פני גדול".
שתי ההטיות נובעות ממקום שונה בנפש הדיין: בעוד שהעדפת החזק היא בדרך כלל תוצאה של קנוניה ושל שחיתות מוסרית, או ביטוי של יראת כבוד שאינה במקומה, העדפת העניים יכולה להיחשב לאפליה מתקנת ולקריאה מוסרית. לעתים, זו גם דרך מתוחכמת לקיים מצוות צדקה בהידורה, מבלי שהעני יחוש במתת החסד שבדבר. הוא זוכה בכספו כביכול בדין, כפי שמעיר המדרש: "שלא תאמר עני הוא זה בן טובים הוא, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות" (מכילתא דרשב"י). סיפורו של רובין הוד, בין אם התרחש באמת ובין אם לאו, מעיד שמדובר בנטייה אנושית הנמצאת על גבול הלגיטימיות. והיא מבוססת על ההנחה שהונו של העשיר נצבר על גבם של העניים ובאמצעות ניצולם.
זאת ועוד, עצם הנתינה וההענקה לעניים לפנים משורת הדין הם מעשים מבורכים שהתורה מעודדת אותם. האדם מצווה לתת צדקה לעניים ולא להתגדר ברכושו ובקנייניו בדין.
על פניו, נראה שהתורה הבחינה בין שתי מערכות: שדה הפעולה הפרטי של האדם, הוולונטרי, והמרחב הציבורי, המשפט (רמב"ם, סנהדרין, כ, ד). על פי דין זכויות הבעלות והקניין מוגנות בהלכה, למרות זאת על פי מידת הרחמים והחסד, התורה פונה אל האדם בדרישה שיתן משלו לאחרים.
בכך מציעה התורה להבחין בין אתיקה ופוליטיקה, בין מוסר למשפט. המערכת הציבורית, לפי התורה, אינה אמורה לחנך את האדם לנדיבות ולרוחב לב אלא להגינות ויושר. במרחב הפרטי, לעומת זאת, יעצב אדם לעצמו אורחות חיים שיש בהם גם גמישות וחמלה.
הדיכוטומיה הזו שבין המוסר והדין אינה מושלמת ומציגה רק צד אחד של המטבע. ראשית מפני שישנן כמה מצוות כמו לקט, שכחה ופאה שניתן לגבותם בבית הדין, שכן בהיותם חלק מן המצוות, הרי שהפכו מערכים מוסריים וולונטריים לחיובים משפטיים. שנית, מפני שהוראות הדין וסדר הדין הנוהגים ביחס למצוות אלו מטות את הכף לטובת העני. כך למשל, ההלכה היא שבכל ספק באשר ללקט העני זוכה. זאת, בניגוד להוראה שעל המוציא מחבירו הראיה. ואכן בגמרא בחולין מבואר שבמשפט ובדין אין כל חשיבות למצבו הכלכלי או הרוחני של התובע. אולם במצוות המיוחדות לעניים, בכל היבטיהם יש הטיה לצד העני. שם אומרים "צדק משלך ותן לו" (חולין קלד,א). ובמקרה הזה יש חלחול של הרעיון המוסרי גם לעולם בית הדין. בכל זאת, בכל דור נמצאו אלו שהציעו כיצד ניתן לנטות משורת הדין בעבור העניים (וראו: ט"ז, חו"מ, סי' ט).
קיים פתח מסודר אחר ל"זליגה" של הוראות המוסר אל תוך היכלי הצדק. התורה אמרה אמנם "ודל לא תהדר בריבו", אך בספר משלי הוראה שונה: "למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור". אלה מתפרשים כהליכה לפנים משורת הדין. ממקורות אלו לומדים על קיומן של אמות מידה משפטיות המשתנות על פי מדרגת האדם הנדרש להן (בבא מציעא פג,א). ברמה הנמוכה מצויות נורמות שאפשר לדרוש מכל אדם. וברמה הגבוהה בני טובים וצדיקים הנתבעים ל'דין רך' יותר. במקרים מסוימים שבהם עומד איש רם מעלה ותלמיד חכם כשמולו פועלים קשי יום ועניים, הצדק והדין מחייבים להרחיב את התפיסה המשפטית ולכלול בה הוראות מוסריות המחייבות בדרך כלל את האדם רק במישור הפרטי.
אינה דומה הדרישה החברתית-מוסרית שמורה בתיכון או בבית ספר יסודי יכולה להציג בפני תלמידיה לדרישה התורנית-מוסרית של רמי"ת במדרשה (וחילופיהן בבנים). הבחירה במסלול ליחידי סגולה מחייבת לא רק בפרטי המעשים אלא גם באמות המידה המוסריות וברגישות החברתית לה נתבעים אנשי המעלה.
(משפטים תשעה)