תשמטנה ונטשתה – שמיטה לחומרה

פרשת משפטים מלאה במצוות הקשורות להלכות נזיקין וממונות. אולם בשלהי הפרשה כמה מצוות, הקשורות לחברה ולקהילה. לאחר שהתורה מפרטת כללים אחדים הקשורים למערכת בתי הדין היא סוקרת שלוש מצוות הקשורות למוסר לאומי. החיבור בין המצוות השונות מודגש בו"ו החיבור. וכך נאמר: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". המצוות הללו מתמקדות בקבוצות החלשות כמו גרים, עניים ועבדים. נדון במצות השמיטה, האמצעית מבין השלוש.
השנה השביעית ומצוותיה מופיעים פעמיים בתורה. האחת, בספר ויקרא (כה, א – ד) בו השנה השביעית נקראת 'שבת לה", והמשמעות היא, שאדם אינו מעבד את האדמה ובכך מתחזקת תודעתו, שהארץ היא של הקב"ה. במהלך שש שנים האדם זורע וקוצר ועושה בקרקע כבתוך שלו אולם בשנה השביעית הוא שובת והקב"ה דואג לתבואה. המפגש הנוסף עם שנת השבע מתרחש בספר דברים בהקשר להשמטת החובות ולכן שנה זו נקראת באותה פרשה – שמיטה.
אם כן, השנה השביעית כוללת רובד אחד השייך לתחום שבין אדם למקום, דהיינו שבת הארץ שמשמעותה שהארץ היא של הקב"ה, והרובד הנוסף הוא חברתי וסוציאלי הכרוך בהשמטת חובות והלוואות שתפקידו צמצום פערים כלכליים. אם כן, מה התכוונה התורה להדגיש או להוסיף בנוגע לשנת השבע בפרשתנו? בפסוק נאמר: 'והשביעית תשמטנה' לשון השמיטה קשור לשמיטת כספים (אבן עזרא, ספורנו), אולם לפי פשוטו של מקרא דחוק לפרש כך (רמב"ן). רש"י מסביר תשמטנה מעבודת האדמה וגם פירוש זה קשה, שכן הניסוח המקובל על איסורי מלאכה הוא שביתה בדיוק כפי שכתוב ביחס לשבת. לעניות דעתי פרשתנו מתמקדת ברובד אחר של השנה השביעית. בעוד שבספר ויקרא באיסורי המלאכה ובדין שמיטת כספים, הרי שבפרשתנו התורה מתמקדת בחיוב של האדם לוותר על בעלותו על הקרקע. 'וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ' – אך בשנה השביעית ישנה עזיבה ונטישה – 'וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ'. מטרת העזיבה היא שכולם יוכלו לאכול מן ההפקר ובמיוחד – 'וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ' .
השמיטה בפרשתנו מוסיפה נדבך חשוב לשביתת הקרקעות. בשנת השבע אנו שובתים ממלאכה כדי להכיר שהארץ היא של הקב"ה – שבת לה' אולם יש בשביתה זו גם שמיטה ונטישה של הבעלות כך שיתאפשר לחלשים ליהנות מהיבול כמו כולם. לכן מיקומה של מצוה זו היא בתוך רשימה של מצוות המתייחסות לחלשים לעניים, עבדים וגרים.
היום אנו שומעים חדשים לבקרים את המושג שמיטה לחומרא בהקשר לאכילת פרות המיובאים מחו"ל. איזו שמיטה לחומרה יש בקניית יבול נכרי?! אין שום התמודדות עם השמיטה באכילת פירות המיובאים מחו"ל. הניסוח הנכון לתופעה זו הוא, שניתן לומר שיש המעדיפים שלא להתמודד עם הערך החשוב של חקלאות יהודית בארץ ישראל וממילא עם מצוות השמיטה ומעדיפים לקנות פירות חו"ל. שמיטה לחומרה שייכת לעולם החקלאי ולא לצרכנים. פירושה, שגם במציאות שהחקלאות היא ענף כלכלי, המוטל על כתפיהם של בודדים בקרב האוכלוסייה, יש לשאוף לשמירת השמיטה. אנו משתדלים לשמור על שני ערכים גם יחד. האחד על 'שש שנים תזרע את ארצך' (חקלאות יהודית) והשביעית 'תשמטנה ונטשתה' (הפקר היבול) . האתגר הוא מורכב וקשה, אבל מדי שמיטה יש להתקדם בהשגת היעד וליצור מצד אחד שבת לה' ומצד שני הפקרת היבול למען החברה. מי שבידיו שטח קטן ועצים בודדים יכול להשיג זאת ביתר קלות ולהימנע מהיתר מכירה, ומי שמחזיק שטחים גדולים צריך לשאוף לשמירת שמיטה ללא היתר מכירה לפחות בחלק מהשטחים. כל מי שמשתדל בכך הוא מחמיר ובוודאי שבמידת הצורך נכון וראוי לסמוך על היתר המכירה. אם כן, שמירת השמיטה לחומרה היא אתגר חקלאי ולא אתגר עבור הלקוחות.
(משפטים תשעה)