הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)כשכלו כל הקיצין, וכשמצב מתדרדר עד שנראה שאין כל תקווה – יוצאות הודעות וקריאות להתפלל ולקרוע שערי שמיים לרפואתו של פלוני – שהוא קרוב לנו מאוד, שהציבור זקוק לו, ושאנחנו מבקשים בטובתו. מכוחה של קריאה זו מתאספים אלה שמצבו של החולה האנוש נוגע בהם, ומכוונים בכל ליבם ובכל נפשם בבקשתם כי הקב"ה ישלח רפואה שלמה לחולה. הפנייה אל התפילה במצב קורע לב זה נעשית במצבי ייאוש, והתקווה היא שהתפילה תחולל נס, ותעלה את החולה מ"יורדי בור".
האם זה אכן מקומה של התפילה ? האם לא היה צריך להקדים אותה בהרבה ? הלוא תפילה במצב כזה קרובה היא מאוד לתפילת שווא, ו"לצועק לשעבר"; הלוא על אף שאין מתייאשין מן הרחמים אפילו כשחרב חדה מונחת על צווארו של אדם – מהווה תפילה זו בקשה לנס ולשינוי דרמטי במהלך של מחלה, שאין אלה בדרך כלל הדברים שאנו מבקשים עליהם בתפילה, כדברי חכמים בגמרא "אין מזכירין מעשה ניסים"; הלוא אנו מטמיעים בעצמנו את ההכרה השגויה שדינה של תפילה להיכשל, ונאלצים להפיס את דעתנו באמונה כי התפילות לא הושבו ריקם, וכי הן מועילות במקום אחר; הלוא כלל לא ברור לנו כי הרפואה במצב זה היא לטובת החולה, ולעתים האמת שגילתה שפחתו של רבי שביקשה שיניחו לו להיפטר מן העולם נעלמת מעינינו; הלוא אפשר שמעשינו יתפשרו כחוכא ואטלולא – קודם פנינו לרפואה לרופאים, ועתה נזכרנו ברחמי שמיים, ועוד ועוד. האם אין דרך אחרת?
מתי נכון יותר להתפלל? כשהמחלה מתגלית ונחשפת, ואנו עומדים עוד על פתחו של תהום. אז אנו מתפללים כי התהליך הרפואי יצליח, מתוך אמונה עמוקה בכך שריבונו של עולם הוא רופא החולים; אז אנו מעניקים עוצמה ועוז לחולה המתמודד עם מצבו, ביודעו שאנו מאחוריו; אז אין אנו מתפללים לניסים, אלא לדרכים אחרות בהם הקב"ה מנהיג את עולמו במהלכים נסתרים מעינינו; אז אנו מכוונים יותר לטובתו של החולה, המתחיל את מסע הריפוי שלו. זה המקום הראוי לתפילה, וכך אמנם פסקה ההלכה ביחס לנכנס להירפא את נוסח התפילה: "דאמר רב אחא: הנכנס להקיז דם – אומר 'יהי רצון מלפניך ד' א-לוקי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי א-ל רופא נאמן אתה, ורפואתך אמת" (ברכות ס ע"א).
יש סיבות שונות מפני מה אין אנו מתפללים בזמן הראוי. אחת העיקריות שבהן היא חוסר הידיעה, וניסיון ההסתרה מצד החולה ומשפחתו. הסתרה זו היא כל כך אנושית, ומעוגנת היטב ברצון לאינטימיות, בכך שלא כל העולם צריך להתערב, במעמד חברתי של "מסכן" ועוד ועוד. אולם אפשר שראוי להתמודד עם המצב הזה באופן שונה. בחברה בה קיימת שותפות אמת ורצון פנימי עז בטובת אנשים אחרים – משתפים לא רק במצבי השמחה אלא גם במצבי המצוקה. מחלתו של אדם היא אחת מתופעות החיים המלוות אותנו, והיא חלק מהסופיות המלווה אותנו מיום היוולדנו. האדם החולה הוא אנחנו, וכולנו מחוברים בהזדקקות שלנו לחסדי שמיים ולהתמודדות על הארץ. התפילה יכולה להופיע הרבה הרבה קודם למצבי הייאוש, ולמלא את תפקידה נאמנה. המפתח לכך הוא יצירת משנה רוחנית שונה לחלוטין בהתמודדות עם קיומה של מחלה סופנית – למן הגילוי והשיתוף, דרך ההתכוננות למסע הארוך והמפותל שלה, ובתוך כל אלה תימצא התפילה כעוגן וחיזוק, והשפעה על הנהגתו של הקב"ה, ודרכה תישלח רפואה לחולי עמנו.
(תצווה תשעה)
