הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)במסורת יהודי אתיופיה, הלידה הייתה תהליך טבעי שהתבצע בסביבה הביתית, תוך שמירה על טקסיות וכבוד למעמד. בבית הוכן מקום מיוחד ללידה, שבו האישה ישבה בתנוחת "קריעה" או ב"ישיבה" – תנוחה פיזיולוגית טבעית המאפשרת ללידה להיות נוחה ויעילה יותר. לאחר הלידה, היולדת עברה לבית הנידה, שם שהתה למשך 40 יום בלידת בן ו-80 יום בלידת בת, כפי שמצווה בתורה. תקופה זו נתפסה כזמן של טיהור פיזי ורוחני והכנה להשתלבות מחדש בחיי הקהילה.
עם העלייה לישראל, נשים יוצאות אתיופיה נחשפו לשיטות מודרניות של לידה בבתי חולים, שהיו שונות לחלוטין ממה שהכירו. במקום תנוחת הלידה הטבעית, הן נדרשו לשכב על הגב – תנוחה שנתפסה בעיניהן כלא טבעית ומגבילה. אחת הנשים סיפרה: "באתיופיה הלידה הייתה טבעית, נוחה ונכונה. כאן, ביקשו ממני לשכב על הגב. כיבדתי את הרופאים מתוך מחשבה שהם יודעים מה טוב, אבל זו לא הייתה חוויה טובה." אימי ז"ל התעקשה ולא הייתה מוכנה לעשות כמצוות הרופאים. היא ספרה לי: "כשהגעתי לבית החולים, ביקשו ממני לשכב על המיטה. זה נראה לי מוזר ולא הגיוני, אז פשוט ירדתי מהמיטה וישבתי על הרצפה בתנוחה שהכרתי". זה היה בלידת אחותי היחידה שנולדה בירושלים, וזו הסיבה שנקראה 'ציונה', אולי משום שנולדה על רצפת ציון בירושלים, ולא על מיטה בבית חולים.
חוויות אלה מעוררות שאלה רחבה יותר: למי על האישה להקשיב בזמן הלידה – לאינסטינקטים שלה או להנחיות הרופאים? ההתנגשות בין האינטואיציה לבין הדרישות של הממסד הרפואי משקפת את הקונפליקט הרחב יותר של מעבר בין מסורות עתיקות למערכות מודרניות. לפי מחקרים היסטוריים, כך הסבירה לי ידידה קרובה, המעבר ללידה בשכיבה נבע בעיקר משיקולי נוחות של הרופאים, ולא לטובת היולדת. התנוחה הזקופה, שהייתה נפוצה בעולם העתיק, נזנחה לטובת שכיבה על הגב, שהעניקה לרופאים "עמדת תצפית" טובה יותר. שינוי זה לא התבסס על יתרונות רפואיים, אלא על מאבקי כוח ושליטה, מה שגרם להתעלמות מצרכיהן האמיתיים של הנשים.
בעשורים האחרונים, חלה מגמה של חזרה ללידות טבעיות, שבהן האישה מובילה את התהליך ומקשיבה לגופה. נשים רבות כיום בוחרות בתנוחות לידה זקופות, הנחשבות לנכונות יותר מבחינה פיזיולוגית. עבור נשים יוצאות אתיופיה, מגמה זו מהווה הזדמנות לשוב למסורתן ולחוות חיבור מחודש לערכים שהודחקו, אבל כל זה תחת רופא מקצועי או מיילדת מקצועית. מכל מקום, מסורת יהודי אתיופיה נתקלה לא פעם בחשדנות מצד הממסד הרבני והחברתי בישראל, ולעיתים אף נדחתה כ"פרימיטיבית". יהודים יוצאי אתיופיה הואשמו בכך שאיבדו את התורה כפי שנמסרה מסיני, ותפיסות אלו גרמו להתנשאות ולדחיקת מסורותיהם. הגישה הפטרנליסטית ראתה במנהגים מסורתיים סטייה מהנורמה ההלכתית, וביקשה להחליפם במסורות אחרות, שהוגדרו כ"מתקדמות". בפועל, יהודי אתיופיה התבקשו לעבור תהליך של "גיור תודעתי".
לעיתים קרובות, התפיסה הממסדית מתבססת על נורמות של אליטות חברתיות, תוך התעלמות מהעושר התרבותי והרוחני של הקהילות המגוונות. בפועל יהודים כמו יוצאי אתיופיה יוצאי תימן ומרוקו ועוד קבוצות נוספות מצאו את עצמם מותקפים ומואשמים בבורות בשטחיות ובפרימיטיביות. אצל יהודי אתיופיה למשל הטקסיות שאפיינה את הלידה ואת תקופת ההיטהרות נתפסה לעיתים כהחמרה מיותרת, ולא הוערכה במלוא משמעותה הרוחנית. יהודי מרוקו למשל חוו דחייה דומה ביחס למסורותיהם, כמו הדלקת אש ושימוש באור החשמל ביום טוב לצורך אוכל נפש. מצות רכות, שהיו מקובלות אצל יהודי תימן, הוכרזו כ"חמץ" על ידי רבנים אשכנזים, למרות תקפותן ההלכתית.
אסור לנו להתעלם מהאינטואיציות שלנו. המסר הזה בא לידי ביטוי בדמותן של שפרה ופועה, המיילדות העבריות, שהקשיבו למצפונן ולא צייתו לפקודת פרעה: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים." המיילדות סירבו לציית לפקודת פרעה והקשיבו למצפון ולאמונה. גם כיום, נדרשת גישה שמכבדת את האינטואיציה, בין אם היא פיזיולוגית ובין אם רוחנית. בדיוק כפי ששפרה ופועה חיו על פי אמונתן ולא נכנעו ללחצים, כך יש לכבד את המורשת והאינטואיציות של כל קהילה וכל אישה. מסורת יהודי אתיופיה מהווה דוגמה לעושר תרבותי שיש ללמוד ממנו, לא לדחותו. רק כך נוכל ליצור חברה מגוונת, מכילה ומשגשגת. את שורותיו של מאמר זה נכתבות תוך צער וכאב גדולים על נפילת חיילנו בעזה. ריבונו של עולם רחם על עמך ישראל.
