הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)הפרשה פותחת בניסיונות של פרעה להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית, שנתפסה בעיניו כמאיימת על העם המצרי "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותמלא הארץ אותם" (שמות א' ז'). פרעה פונה למיילדות העבריות ומורה להן להמית את הבנים הזכרים "…וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה…". יש הרואים את המילה "העבריות" כתואר לוואי המתאר את המיילדות, ומכאן שאלה מיילדות עבריות, ויש הרואים את המילה "העבריות" כמושא פעולתן, כלומר כאילו נכתב "למיילדות את העבריות", ומכאן אפשר שאלה מיילדות מצריות (בעל הכלי יקר). האם רק בשל כך בלבד שהמיילדות יראו מד' הן לא המיתו את הזכרים?, והלא איסור רצח הוא אחד מן המפורסמות ולא רק בקרב יהודים?! הגמרא במסכת סנהדרין כותבת בשם רבי ישמעאל שגוי שהרג עובר חייב מיתה, ותנא קמא חולק (נ"ז ע"ב). ר' ישמעאל נימק, שכך עולה מדברי התורה בפרשת נח הכותבת 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך' (בראשית, ט', ו'), איזה אדם ישנו בתוך אדם אחר? עובר, ולכן הוא חייב על הריגתו מיתה. וכך פסק להלכה הרמב"ם (הל' מלכים פ"ט, ה"ד). בהריגת עובר יש משום איסור רציחה.
על יסוד הלכתי זה כתב המהרש"א כי פרעה זימן מילדות עבריות ולימדן להבחין בטרם יציאת הוולד אם מדובר בבן זכר או בנקבה.
מעמדו של עובר ברחם אמו הוא נושא מורכב. ההלכה מקבלת את העובדה הביולוגית שהעובר הוא יצור חי, והמשפט העברי אינו מתייחס להריגת עובר כאל הריגת ילוד. הגמרא במסכת נדה כותבת, שיהודי חייב מיתה רק כאשר הורגים נפש, ועובר אינו נחשב נפש (מ"ד ע"ב). אמנם כפי שכתבו התוספות יש בכך איסור (שם, נ"ט ע"א ד"ה ליכא), אלא שנחלקו האחרונים מה הוא אותו האיסור, יש שכתבו שמדובר ברצח ממש (אגרות משה חו"מ ח"ב, ס"ט). ויש שכתבו שמדובר באיסור חמור, אך לא באיסור רציחה (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט, נ"א). ההשלכה למחלוקת זו היא בשאלה עד כמה מאפשרים הפלה במקרים שיש לעובר מחלה וכדומה. שאלות אלו נחשבות לדיני נפשות, ויש לדון כל מקרה לגופו ובפני מי שראוי לדון בשאלות חמורות שכאלו.
המקור היחיד הדן במישרין בהפלה מטעמים רפואיים הוא המשנה "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים-איברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו – אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש" (ערכין, פ"א, מ"ד). במקרה של סכנת חיים לאם תוך כדי תהליך הלידה ואז מבחינה המשנה בין שני מצבים. כל עוד לא יצא רובו של העובר – רוב הגוף או רוב הראש – מותר לחותכו כדי להציל את האם. אך אם יצא רובו, אעפ"י שהוא מסכן את חיי האם, אין נוגעים בו "שאין דוחין נפש מפני נפש" (שם, ז' ע"א). הלכה זו מבוססת על "דין רודף", מושג תלמודי המאפשר להציל את הנרדף בנפשו של הרודף. גם עובר המסכן את שלום האם מוגדר בהלכה כ"רודף", ומותר להרגו כדי להציל את האם, ובתנאי שלא הוציא ראשו שאז "אין דוחין נפש מפני נפש" (רמב"ם, רוצח, פ"ט, ה"ט).
המחלוקת לגבי מעמדו של העובר היא בעיקר לגבי עובר לאחר ארבעים יום ליצירתו. על פי הגמרא, ביום ה־40 מסתיימת 'יצירת העובר' (בכורות כ"א ע"ב). זמן נוסף בתוך תקופת ההיריון, המשמש לפוסקים גבול קריטי בנושא ההפלה "שלשה חדשים". כלומר, סוף השליש הראשון היא התקופה, שבה ניכר באופן חיצוני שהאישה בהריון. הרב עובדיה יוסף כותב "…ונראה דבכהאי גוונא אין בן נח נהרג עליו וגם לישראל אין איסור מן התורה בזה, שאין הכרת העובר בפחות מג' חדשים" (שו"ת יביע אומר, ח"ד, חאה"ע, ח').
פוסקי ההלכה דנים בשלושה איסורים אפשריים בביצוע הפלה. א. איסור חבלה בגופו של אדם גם אם העובר אינו נחשב לישות עצמאית, הרי שהוא נחשב חלק מגופה של האם (שו"ת מהרי"ט ח"א צ"ז, שו"ת שרידי אש ח"א, קס"ב, עמוד הימיני, ל"ב). ב. הריגת העובר נחשבת לאיסור חצי שיעור וחלק מאיסור רצח אך לא האיסור המלא ולכן אין על כך חיוב מיתה (שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב, ס"ט – ע"א). ג. הרמב"ן מסביר שאכן אין לעובר מעמד של אדם לעניין דיני רצח, אבל לעניין חילול שבת וחגי ישראל מחללים עליו מכיוון שהוא עתיד להיות בן אדם (הרמב"ן תורת האדם שער המיחוש – עניין הסכנה).
הלכה למעשה יש רבנים שהתירו לבצע הפלה מלאכותית בארבעים הימים הראשונים לעיבור בלבד, ויש שהתירו עד סוף החודש השלישי, או אף עד סוף החודש השישי. הכוונה בעיקר למקרים בהם העובר סובל ממום חמור, אבל מסיבות כלכליות או חברתיות אסור לבצע הפלה.
