לפני כמה שנים נכנס לחדרי אחד ממנהיגי התורה בציבור החרדי כדי לדון בסוגיה אתית מסוימת. הוא הבחין מיד בתמונתו של ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ואמר לי בלשון הזו: "לעולם תבחר לך רב שמחייך !". במוצאי פורים ראוי לזכור הדרכה זו, ואותה לקחת עימנו מחג הפורים לכל השנה כולה. את החיוך.
מה יש בו בחיוך הזה ובהקשרו לעולם הרוחני ? יש בו שלושה עניינים הקשורים לשלוש המעגלים בהם אנו חיים. בראש ובראשונה יש בו ממידת "בין אדם לעצמו". יש בו אירוניה עצמית מסוימת, הכרה בכך שעם כל החשיבות שאנו מייחסים לעצמנו ולבחירתנו – צריך להיזהר מהפרזה בהתנפחות העצמית, וטוב לו לאדם לראות את עצמו כמי שלא כל העולם מונח על כתפיו, וכמי שלא כל דבר שהוא חושב או סובר, גם אם מדובר בדברים העומדים ברומו של עולם – הוא אכן כזה. בחיוך שהוא מחייך לעצמו על עצמו הוא מכיר במקום שלו, בחשיבות היתר שהוא עלול לייחס לעצמו, ובכך שיש בחינה מסוימת שהעולם גם מסתדר בלעדיו. החיוך לא נועד לבטל את צלם אלוקים שבו, ואת האחריות שלו למעשיו ולהתנהגותו, אלא להוות מעין תזכורת שבד בבד – אפשר להפיג מעט את כובד הראש ואת הרצינות שהוא מייחס לחשיבות קיומו.
במידת "בין אדם לחברו" אין צורך להאריך. חיוך פותח את הלבבות, מהווה מראה להארה הפנימית שיש בכל אדם, מנכיח את השמחה הגדולה ואת האור הקיים במקום בו אדם נענה לקיומו של חברו, ומעצב את כל הקשרים הבינאישיים ברוח של חסד וקירבה, אהבה וקבלה. החיוך המתחיל מתוכיותו של האדם, ומתבטא בתווי פניו ובהארתו, הוא הקושר באופן עמוק יותר בינינו, ומאפשר להתגלות האישית העצמית שלנו לבוא לידי ביטוי בחיבורים היותר עמוקים שבין הנפשות.
וגם בין אדם למקום יש מקום לחיוך. תורה צריכה להיות משמחת: "פיקודי ד' ישרים – משמחי לב". לא ניתן להכחיש את העובדה כי לעתים מחייבות אותנו מצוות התורה לומר "אפשי ואפשי", ולעקוד את רצוננו על מזבח ד'. ברם, לא זו החוויה העיקרית של אמונתנו. להפך, המקום המרוכך המפגיש את האדם עם אלוקיו מתוך שמחה וקירבה, מתוך התלכדות ונאמנות, ולא רק מתוך ציות וכפיפות קומה, הוא המקום שבונה את התשוקה העצומה לחיי האמונה. חלק ממחסום האמונה וקיום המצוות נובע לעתים מהאפרוריות, מהדקדקנות ומהאובססיביות, מהשתקת הקולות הפנימיים, ומכיבוי המאור שיש באדם. ואילו האפשרויות הנפתחות בפני מי שמחייך בעולמו האמוני, והמבקש לחיות בו בשמחה ובטוב לבב – הן עצומות. החיוך מניע את האמונה לצבעוניות, לרוחב, להארת הלבבות.
אפשר לזכך את המשקע של פורים. הרבה הבלים התרחשו בו, ומשום מה חג האמונה העמוקה בריבונו של עולם כמשגיח עלינו על אף שהוא "א-ל מסתתר" הפך להיות יום של הוללות והתפרקות. ברם, מתוך ההבלים הגדולים יכולה לצמוח חוויית חיים מופלאה של אמונה מחויכת ומפויסת, שמחה ומאירת פנים, וכך הופך חג הפורים ליום של בניין, ולתנועה גדולה של הארה המתרחשת בתוכנו. במקום בו אדם מחייך במפגשו עם האלוקים, במקום בו אדם מחייך לחבירו, ועוד יותר – במקום בו אדם מחייך לעצמו, ותופס את עצמו ברצינות הראויה אך המרוככת והאירונית קמעא, שם אפשר שמתרחשת הוויית החיים המופלאה ביותר, הקושרת את האדם לעצמו, לסביבתו ולאלוקיו, ואמונתו מאירת פנים ומשמחת לבבות.
(כי תשא תשעה)
אמונה מחויכת
השארת תגובה