פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחת ממילות המפתח הבולטות בפרשתנו (ובספר בראשית כולו) היא ה"מקום".
בתוך כדי דיבור של פסוקים בודדים, מופיעה "מילה מַנְחָה" זו לא פחות משש פעמים: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא… וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה".
בולטות זו ניכרת גם בפרשיות אחרות. כך, למשל, בפרשת העקדה. על אף שנצטווה ללכת אל "הקר המוריה", נאמר בהמשך: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים… בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק". כך גם בתיאור מסעות אברהם, "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלוֹ בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי"; וכך בפרשת חורבן סדום: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה' ".
"המקום" היה למונח כה חשוב בעולמה של תורת ישראל, עד שנתייחד והיה כינוי גם למלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא שבכתבי היד הקדומים נקרא "המקום ברוך הוא".
וכך דרשו במדרש בראש פרשתנו: "ר"ה בשם ר' אמי אמר: מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו 'מקום'? שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו. מן מה דכתיב (שמות לג, כא) 'הנה מקום אתי', הוי הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו".
על רקע זה, לא ייפלא אפוא שגם כאשר מבקשת התורה לציין את מקומו ומיקומו של בית המקדש העתיד להיבנות (דברים יב, יא), היא נוקטת באותו מונח, בלי לנקוב בשם המקום המדויק: "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם".
מגמה זו, של ייחוס חשיבות ל"מקום" באה לביטוי גם בעולמם של חכמים. וכך אמרו בתלמוד (ברכות ו, ע"ב): "אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפילתו א-להי אברהם בעזרו. וכשמת אומרים לו: 'אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו'. ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום? דכתיב (בראשית יט, כז) 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם', ואין עמידה אלא תפילה שנאמר (תהלים קו, ל) 'ויעמוד פינחס ויפלל'".
ועוד הוסיפו ואמרו (ברכות שם, ז, ע"ב): "ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתפלתו, אויביו נופלים תחתיו שנאמר (שמ"ב ז, י) 'ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו, ולא ירגז עוד, ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה'".
במאמר מוסגר נעיר שמפשט הפסוקים לא עולה כלל המסקנה שמעבר ל'עמידתו במקום', באופן פיזי, אברהם אבינו אכן "התפלל" באותו מקום.
יתר על כן: גם הראייה מתיאור 'עמידתו' של פינחס בפרק ק"ו בתהלים (פרק הסוקר את תולדות העם במשך מאות שנים ב'נשימה אחת') מוקשית, שכן בפרשה שבתורה (במדבר כה, ז-ח) אין אזכור ולו קטן לתפילה שנשא, אלא רק למעשה שעשה: "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ".
ולא עוד אלא שהפרשנים בתהלים פירשו לשון "פלילות" זו כ"עשיית דין ומשפט", וכמשמעו השגור של המונח במקורות אחרים (כגון שמות כא, כב: "וְנָתַן בִּפְלִלִים", ומשם לעברית בת ימינו, במונחים כגון "משפט פלילי" וכיוצ"ב).
ומכל מקום, חכמים הראשונים נחלקו האם הכוונה במאמר חכמים היא שאדם צריך לקבוע לו רק בית כנסת אחד שבו יתפלל תמיד, או שמא גם בתוך בית הכנסת עצמו צריך שיהיה לו מקום קבוע. ויש מהם (כגון "תלמידי רבנו יונה" בברכות שם), שהעמידו הלכה זו "לומר שקובע מקום לתפילתו בביתו, שפעמים שאינו יכול ללכת לבית הכנסת, מתפלל בביתו ומייחד מקום ידוע לכך. והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם כל הקובע מקום לתפילתו בביתו להתפלל, כאילו הקיפה מחיצות של ברזל" (דא עקא, שבנוסח הירושלמי שלפנינו (ברכות פ"ה ה"א) לא נזכרה כלל תיבת "בביתו"!, ולא עוד שבמקום אחר שדם (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד) נאמר בשם רבי תנחום ברבי חנינא שצריך לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל").
בהקשר זה יש ליתן את הדעת גם לדברי הרמב"ם (הלכות תפילה ה, ו) ש'הילך בין הטיפות' בסוגייה זו, תוך שהוא קובע "ייחוד המקום" כאחד משמונת התנאים המקדימים לתפילה ונצרכים לה: "תיקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך, ויחזיר פניו לכותל… וקובע מקום לתפילתו תמיד", בלי שיפרט אם "קביעת מקום" זו בבית היא או בבית הכנסת.
גם בעולמה של הלכה, נתייחד ל"מקום" מקום מיוחד. בין השאר, נקבע שאדם העובר מ"מקום למקום", ובכל אחד מהם קיים מנהג שונה, "נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם" (משנה פסחים ד, א).
אכן, ברבות השנים והעיתים, היה ה"מקום" – כמונחים גיאוגרפיים דומים כגון "עיר", "קהילה" וכיוצא בהם – למונחים מורכבים הרבה יותר.
בשל הדינמיות שהחלה מאפיינת את החיים, והמעבר הרווח – והקל יותר – "ממקום למקום", נשתנתה הגדרת מונחים אלה.
וכך מצינו בעיר אחת, דוגמת קושטא במאה הט"ז, ולאחר שנהרו אליה מגורשי ספרד, עשרות רבות של "קהלים", כארבעים במספר (כך היה גם בערים דוגמת ירושלים או ניו יורק, שלמרות היותן מוגדרות במונח גיאוגרפי אחד, במישור המהותי הן מכילות עשרות קהילות בעלות מנהגים שונים), עד שגם "מנהג המקום" וגם הקביעה לאן לשייך אדם (כגון לצורכי קביעת מקום מושבו וחיובו במס) היו לסוגיות מורכבות שהעסיקו רבות – ומעסיקות עד ימינו – את חכמי ההלכה והמשפט העברי, ומעלות תובנות מרתקות באשר לזיהוי "מקומו של אדם" וזיקתו אליו.
