פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת 'בחוקותי', החותמת את ספר 'ויקרא', פותחת בפסוקים מעוררי תקווה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב".
אבל מייד בסמוך, במעבר חד, מתחילה פרשת קללות נוראית, הנמתחת על פני עשרות פסוקים, חלקם מעוררי פחד, אימה וחלחלה. הפרשה מציבה בפנינו תמונה בינארית: דרך רצופה ברכה, שלום ושפע מכאן, ולצידה דרך של פורענות, חרב וגלות מכאן. בין השאר, נמתח בה קו ישיר, מחבר, בין המצב הרוחני-מוסרי של העם לבין מצבו הפיזי-מדיני.
מעבר חד זה, ממאה לאפס ולהיפך, משקף את מצב רוחם של ישראלים רבים. כך בעבר, וכך במיוחד בשנה וחצי האחרונות. מאופוריה שמחה של ביטחון עצמי, "כוחי ועוצם ידי", שגשוג כלכלי והישגים מדעיים, פריחה וצמיחה, למצב של נבילה וקמילה, כישלון וחידלון, ייאוש ואובדן עשתונות.
אכן, תיאור הברכה – והיפוכה קללה – אינם מוצגים בתורה כגזרת גורל. הם תלויים במעשי בני האדם, מסוגים שונים, ולא אחד אלא שלושה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם": הליכה, שמירה ועשייה. גם סוג החיוב נחלק לפנים שונות: 'חוקות' לצד 'מצוות'. ללמדנו שהמציאות מורכבת וכך גם תיקונה. חכמים הראשונים ופרשני המקרא נתנו כמובן דעתם לשוני שבין פעלים שונים אלה וביקשו לתת בהם טעם.
כבר רש"י, בפירושו על אתר ובעקבות חז"ל, מפרש בעניין זה: " 'אם בחקתי תלכו' – יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו' – הרי קיום המצות אמור. הא מה אני מקיים 'אם בחקתי תלכו'? שתהיו עמלים בתורה. 'ואת מצוותי תשמרו' – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים כמו שנאמר (דברים ה) 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם'". יש כאן חיוב כפול: גם "עמל בתורה", שפשרו המדויק לא נתפרש, וגם עמל שאינו רק שכלי, עיוני, תיאורטי אלא כזה שמביא לידי עשייה.
בעל ה"כלי יקר" מוסיף שהסמיכות בין "עמל התורה" לבין "הליכה בחוקות התורה" ('חוק' במקרא בא גם במשמעות של קביעות. כגון הצירוף "לחם חוק" (משלי ל, ח), לחם הניתן דבר יום ביומו), מלמדת על חשיבות קביעת העתים לתורה, לא באופן אקראי אלא דרך קבע.
יהא אשר יהא, אחת הברכות הגדולות שמופיעות בהמשך היא "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". המלחמה, כידוע, מלווה את האדם מימי בראשית. אך חשוב לזכור שאין היא אידיאל (כפי שכמה הוגים, ובכללם הראי"ה קוק במאמר מפורסם ב'אורות', שמדבר בשבח המלחמה כהזדמנות ל'זמיר עריצים', שיבור וגידוע קרני רשעים) שיש לשאוף אליו בכל עת ולהעלותו על נס אלא כורח. וכמה גדולים דברי רש"י בפירושו על אתר: "שמא תאמרו: הרי מאכל, הרי משתה? אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת: 'ונתתי שלום בארץ' – מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר (ישעיהו מה) 'עושה שלום ובורא את הכל'".
יתר על כן: בנותנם דעתם לכפילות – שנראית מיותרת – שבין נתינת השלום בארץ לבין "וחרב לא תעבור בארצכם", פירושו כבר תנאים ב"תורת כהנים" (ורש"י מביא דבריהם בפירושו על אתר): "אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה". בנסיבות מסוימות, נשיאת נשק היא כורח המציאות ויש בה כדי להציל חיי אדם. אך מכאן ועד התפארות במדיניות של "אקדח לכל פועל", וחלוקת נשק סיטונית גם כשהדבר אינו הכרחי, הדרך רחוקה.
מקצת הפרשנים, ובראשם הרמב"ן על אתר, הסבו את האמור בתחילת הפסוק לשלום הפנימי, בתוככי החברה: "ונתתי שלום בארץ" – שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו". ובניסוח דומה בדברי "אור החיים" על אתר: "ואולי שיכוון על עַם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שייטע ה' ביניהם שלום ורעות". וכמה יפים הדברים למקומנו ולזמננו, כאן ועכשיו.
חוסנה של חברה ויכולתה לעמוד בפני האויבים שקמים עליה לכלותה תלוי, בין השאר, גם – ואולי בעיקר – במידת חוסנה הפנימי ומידת הלכידות שבה. כאשר החברה מאוחדת ומלוכדת בהתייחסותה לסוגיות המרכזיות, למרות המחלוקות שקיימות בין חבריה בעניינים אחרים, יש ביכולתה לעמוד איתן אל מול אויביה. לא כן כאשר היא משוסעת ומפולגת, בשעה שהאחווה והערבות ההדדית נסדקות ומחשבות להישבר.
שלום פנימי זה אינו מובן מאליו. יש לדרוש אותו, לפעול לשם השגתו, ולקוות גם לברכת שמיים. ביטוי לכך ניתן בנוסח ברכת המזון אצל חלק מעדות המזרח, המוסיפות לרשימת המשאלות שבסופה גם את "הרחמן הוא ייטע שלום בינינו". ושמא לא במקרה, חלק מ'תמונת המראה' של הברכה, היא קללת "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם". המדרש (שמביא גם רש"י על אתר), נדרש לצירוף "איש באחיו", ומפרש: "זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה". ערבות הדדית היא תנאי לקיומה של חברה. ומנגד, פירוד פנימי והתפוררותה של חברה עשויים להיות מצע ל"כשלון איש באחיו" גם ללא אויב חיצוני.
אכן, מלחמה דורשת גבורה יתרה בשדה הקרב. אך לא פחות מכך, נדרשת גם גבורה בתוך הבית פנימה. יכולת להתגבר על חילוקי הדעות (הברוכים כשלעצמם), על הקנאות ושנאות, כדי להמשיך, לחזק ולתחזק חברה שאינה אחידה אבל היא מאוחדת, המקיימת – למרות כל המחלוקות – ערבות הדדית, מתוך מחויבות ואחריות. פרשת 'בחוקותי' אינה רק הבטחה או איום. היא קריאה – קריאה לתיקון, קריאה לתקווה וקריאה לשלום.
