יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"להרבנות הראשית אמורה לדון בקרוב בשאלת מעורבות נשים בענייני הציבור והתפילה. להבנתי, בפרשת השבוע יש תביעה חד-משמעית לשתפן בכך.
ויקהל היא הפרשה השלישית שעוסקת במשכן וכליו, הפעם מזווית הביצוע עצמו. נושא ההתנדבות של העם למתן התרומה בולט מאד בפרשה. ״ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז״ ובהמשך ״ וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה…׳״. מה מקומן המיוחד של הנשים במעשה המשכן ובמעשה התרומה למשכן?
נבחן את המקרים בהם עסקה התורה בנשים כציבור ואת התנהגותן. במצריים הנשים לא הסכימו להתגרש מבעליהן בטענה ״פרעה גזר על הזכרים ואתם גוזרים גם על הנקבות?״. בהמשך, לאחר מעבר ים סוף, מרים לוקחת את התוף וכל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות. גם אין שום איזכור לכך שנשים מישראל היו שותפות בביזת הים.
מאידך גיסא, אף לא אשה אחת הייתה שותפה לחטא העגל. אהרון מזהה זאת ואומר לישראל ״פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי״ (לב׳ ב׳). אהרון העריך שהנשים יקשו על בעליהן באיסוף הזהב, מה שישהה את המשימה ואולי משה יספיק לרדת מההר ולהציל את המצב. אלא, הנשים לא רק עיכבו את הנתינה, אלא סירבו לתת את תכשיטיהן למטרת העגל ,ולפיכך לחלוטין לא היו שותפות בחטא העגל.
גם בחטא המרגלים (ספר במדבר), נראה שהנשים לא היו שותפות. על דעת רוב המפרשים, בעל ״המדרש הגדול״ מביא כי בזכות התנדבות הנשים במשכן, זכו שלא חטאו, ונכנסו לארץ ישראל.
אם כן, ניתן לראות שבכל נקודות המשבר הקריטיות בחיי העם במקרא, הנשים חשבו נכון, הרגישו נכון ופעלו נכון.
בפרשתנו מתלבטים המפרשים מה כוונת הפסוק ״ויבאו האנשים על הנשים״. יש הטוענים כי באו ביחד, ויש הטוענים כי הגברים הובילו את הנשים, כי הרי הרכוש שייך להם. הרמב״ן מסביר כי הנשים תרמו והתנדבו והגברים פשוט נגררו ובאו אחריהן, חלקם מרצון וחלקם מאונס.
מה מיוחד בנשים שבכל הנקודות הקריטיות בחיי העם הן קיבלו החלטות נכונות?
להבנתי, הנשים בתבונת ליבן, מיושבות יותר בדעתן מהגברים ומקבלות באינטואיציה הנשית החלטות לאחר ששוקלות את כל ההיבטים.
במצרים הבינו הנשים כי ההחלטה של הגברים באה "מהבטן" ולא מחשיבה הגיונית, לכן וחרף הסיכון שנטלו על עצמן, הן דחו את ה'הצעה' להתגרש ובכך הבטיחו את המשך הרחבת העם היהודי.
במעבר ים סוף הנשים לא רצו לבזוז את המצרים על החוף, אלא התארגנו באופן מסודר לריקודים ולמחולות.
בחטא העגל , הנשים הבינו שהפזיזות מהשטן, וניסו לעכב את הבעלים.
ולהבדיל, במעשה המשכן רואות הנשים את המשכה הישיר של עבודת ה׳ כפי שציווה את משה. הנשים מקבלות את התכנית למשכן ולכלים, הן רואות שיש בעלי מלאכה רציניים שמופקדים על המלאכה, והן רואות שמשה מוביל זאת במצוות ה׳. פה הן מתנדבות ובגדול, ודווקא פה הגברים נגררים אחריהן, כדברי הרמב״ן.
חכמה זו לחשיבה לא פזיזה, אפיינה את הנשים גם לאחר חטא המרגלים. בלי התלהמות ובלי לחץ שומעות הנשים גם את יהושע וכלב ואת אמירתם ״ואתם על תיראו את עם הארץ״ (שלח לך , יד׳ ט׳). ואמנם, הן אינן מצטרפות לנהי הכללי, וזוכות להיכנס לארץ ישראל לאחר ארבעים שנות נדודים.
בצה״ל זיהו בשנים האחרונות את הפוטנציאל הטמון בבנות המתגייסות, והן משולבות בתפקידי לחימה, פיקוד, הדרכה ומודיעין. אנו באמצע הדרך, אך תהליך זה הולך ומתרחב ולהבנתי, טוב שכך.
אולי לוקח לנו הרבה זמן להפנים זאת אולם בחכמת הלב ובהחלטות החשובות ,הנשים הרבה לפנינו (,הגברים) וטוב שכך. התורה זיהתה זאת כבר בשנה הראשונה של עם ישראל במדבר, אנחנו מבינים זאת רק אלפי שנים מאוחר יותר.
(ויקה"פ תשעה)
