קריעת ים סוף באתיופיה

שבת פרשת בשלח ידועה כשבת שירה (וגם שביעי של פסח) על פי מסורת חז"ל, ארעה קריעת ים סוף, אם כי נצטוו על קיומו עוד בטרם יצאו ממצרים. מה כל כך מיוחד ביום זה? מדוע קריעת ים סוף נחשבת לאירוע מכונן במסורת היהודית? מדוע קריעת ים סוף מסמלת את נקודת המפנה החשובה ביותר בחייו של האדם על פני האדמה עד יום מותו?

כתוב "אָז יָשִׁיר משֶׁה" – מהו הצירוף של "אז" שהוא לשון עבר, עם "ישיר", שהוא לשון עתיד? בעצם, באיזה שלב בני ישראל שרו את השירה, לאחר שחצו את הים או לפני? כלומר – האם השירה הייתה הגורם לקריעתו של הים, וזה מרומז במילה "ישיר", או שהשירה הייתה תוצאה של קריעת ים סוף וזה מרומז במילה "אז"? כהרגלנו נסביר זאת באמצעות המסורת הדתית של יהודי אתיופיה.

עד היום זכורה לי חווית העזיבה של הכפר שלנו לקראת המסע מאתיופיה לירושלים. מאחורינו היו הצבא האתיופי, מלפנינו מדבר סודן. ממש באותה מציאות שהיו בה בני ישראל, לפני קריעת ים סוף; צבא מצרים מאחוריהם והמים לפניהם. כך מתאר מדרש חז"ל את הסיטואציה ההזויה: "למה היו ישראל דומים באותה שעה ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע והיה נחש נושף בה אם תכנס לפנים הרי הנחש ואם תצא לחוץ הרי הנץ". מה התשובה למציאות הזויה זאת? "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת…" שמו לב לדבר הנפלא הזה שנקרא פרדוקס של החיים. דווקא ברגע מייאש זה היה אפשר לראות את התקווה הגדולה ביותר. ממש ברגעי החושך והאפילה מבצבצת לה התקווה. לקראת היציאה מאתיופיה לירושלים, ממש כמו ביציאה של בני ישראל ממצרים בשעתו, במצב הבלתי אנושי התחלנו לשיר ולהתפלל. "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ". רק הידיעה להתחיל ללכת לקראת בית א-לוהים בירושלים הצמיחה את השמחה והשמחה את התקווה. התקווה מספקת את הכוחות להתגבר ולהתמודד ברגעי משבר.

השירה, התקווה, ביטחון ואמונה – הם שהצליחו לחולל את אירוע הנס קריעת ים סוף, אומץ בהליכה מתמדת אל הלא נודע, הליכה קדימה, מלאי תקווה לעתיד טוב יותר.

בני ישראל על הים הוכיחו שהתקווה והביטחון, האמונה והשירה, עוד לפני חציית ים סוף, הם שהצליחו לחולל את אירוע קריעת ים סוף. כך גם אצל יהודי אתיופיה – יהודי אתיופיה שרו בתפילה לפני הגעתם לירושלים. המלחמה של האדם בעולם הזה היא בין ייאוש לתקווה, בין חוסר ביטחון לביטחון. עכשיו אנו מבינים מדוע קריעת ים סוף היא אירוע אבן יסוד שמהווה נקודת מפנה משמעותית באמונה היהודית אבל בעצם אצל כל בני האדם. ולכן נאמר לאחר קריעת ים סוף: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד:לא). כנראה התרחש פה משהו חדש שלא היה קודם לכן, שהרי ביציאת מצרים עצמה היו די נִסים ונפלאות אבל הנסים שהתרחשו במצרים הולידו את האמונה, התקווה והביטחון וכאן האמונה, התקווה והביטחון הם שהולידו את הנס. זאת יצירה חדשה בעולם.

זכור הרגע הזה; דודה שלי ואני נכנסנו לרופא ואימי ז"ל המתינה לנו בחוץ. הרופא בישר לנו בשורה קשה מכל, הוא אמר שהמחלה שיש לאמא היא מחלה קשה. יש לה עוד שלושה חודשים לחיות. דודה שלי דפקה על השולחן וצרחה על הרופא: "אתה לא א-לוהים". שלושה חודשים הפכו לתשעה חדשים. בסוף אמא שלי החזירה את נשמתה לריבונו של עולם. אבל במשך תשעה חודשים חיינו מתוך תקווה ואמונה ממש חיי נצח. האור שבקע מתוך החושך, האור שבצבץ מתוך הערפל. זאת מתנה גדולה, יצירה חדשה שהולידה את קריעת ים סוף.

התפיסה הדתית של יהודי אתיופיה לא מבטיחה לפתור לנו כל הבעיות. המשברים והמוות ניתנים בחבילה אחת עם הלידה והחיים. אבל היהדות כן מספקת לנו כלים איך וכיצד להתמודד ברגעי משבר. כלומר, איך להישאר נורמאלי בעולם לא נורמאלי. הסוד בקריעת ים סוף הוא, אם כן, שהיה מה שהיה – אנו מוכרחים לגלות את הכוחות המסתתרים מתחת לפני הים. מתוך כך להיות מסוגלים לעמוד במשברים ולהביס את הייאוש על ידי תקווה ואמונה. זאת מתנה גדולה שקיבלנו אותה בקריעת ים סוף. באתיופיה הדגישו מאוד נקודה זאת וחינכו אותנו לאמונה ולשירה בכל עת.

כותב דוד המלך בתהילים (פרק קיח)': "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה". בדרשות חתם סופר חא' ד' קפה' עניתני לשון עינוי וצער פרוש: שדוד המלך אומר מיד כאשר עניתני הייתי מתחיל להודות כי ידעתי שסופו ישועה. אינני יודע מהי מטרת העינוי והצער אבל האמונה שלי בך היא לי לישועה מצליחה להוציא אותי משם אלך, מעבר לאור, לצד השני של ים סוף. יהי רצון שבשבת שירה זאת, השירה והאמונה שלנו יביאו אותנו לחצות את ים סוף ואת הקורונה בבטחה, ונזכה להמשיך לשיר בצד השני של הים. אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת.

(בשלח תשפ"א)