באופן מסורתי נקראת פרשת בשלח, שבת שירה, בסמיכות לט"ו בשבט. הסיבות לכך הן בעיקר ארבע הפרשיות הקרבות ובאות. אולם, כמו הרבה קשרים טכניים במסורת ישראל, גם קשר זה מקבל משנה תוקף ומשמעות. בודאי שכן הדבר על רקע הפריחה של ט"ו בשבט כמועד של שירה וחגיגה של הארץ, משמעות שאמנם לא הובלטה במקור, אך התחדשה כבר בתקופת הראשונים, עם החלת גדרי יום-טוב חלקיים על ט"ו בשבט (ראו סקירה הסטורית יפה על הפיכתו של ט"ו בשבט ליומא דפגרא אצל הראשונים, ב"מועדים בהלכה" לגרש"י זווין).
על הקשר בינינו לבין האילנות ננסה לעמוד גם מתוך הפרשה. מעניין הדבר שאם נתבונן בביטוי שבכותרת הרשימה, הלקוח, כמובן, משירת הים, נמצא שעם ישראל מומשל בו לאילן, שהקב"ה נוטעו בארץ הקודש, ובעיקר בהר הקודש. עמד על כך כבר ר' חזקיה ב"ר מנוח, החזקוני (מרבני צרפת במאה ה-13 למניינם), בפירושו לתורה (שמות טו,יז): "ותטעמו – עמידת ימים רבים כאלו נטועים. ודוגמא: 'בהר מרום ישראל אשתלנו' (יחזקאל יז,כג)". פירושו מתבסס על זה של ר' אברהם אבן עזרא, וגם הספורנו מביא כיוון דומה, אולם הדגש על הנטיעה הוא המיוחד אצל החזקוני. ביאור מעמיק יותר נמצא אצל הש"ך, בעל שפתי כהן על השלחן ערוך, בביאורו לתורה. הלה מבאר שכשם שהנטיעה חוזרת וצומחת, אפילו אם קוצצים ממנה חלקים, כך גם ישראל לעולם ישובו ויבנו את בית הבחירה במקום אשר ייעד ה', אפילו לאחר שקוצץ בית תפארתם.
אולם, יותר מכל האריך והבהיר את מהות הקשר הרוחני המיוחד שבין ישראל לארצם ר' יהודה הלוי, מחבר ספר היסוד המפורסם – הכוזרי. ר' יהודה הלוי (ריה"ל), לא היה מוכר כפוסק וחכם תלמודי בעל השפעה גדולה, כי אם כמשורר ואיש רוח עצום, ולכן "סיכוייו" להפוך חלק ממסורת דמויות המופת של ישראל בימי הביניים לא היו גבוהים. אולם, בשל החשיבות העצומה של ספרו, שהיה אחת הסנוניות הראשונות לבשורה רוחנית אחרת, מיוחדת מאוד בנוף התרבותי וההגותי של ימיו, הוא זכה לתהילת עולם.
ר' יהודה הלוי לא התבייש לומר את שהרגישו יהודים רבים לפניו ולאחריו, אך חששו מלאומרו. עמנו – עם מיוחד הוא, וארצנו – ארץ מיוחדת היא. שילוב של ייחוד וסגולה פנימית אלה הוא שהוביל, ויוביל, את העם המופלא הזה לגבהי שחקים, אך הוא גם זה שעשוי לדרדר אותם לתהומות עפר, ח"ו.
ספרו המפורסם מתאר ויכוח בין מלך ממלכת כוזר, שבוחר להתגייר יחד עם עמו, לבין החבר, דמות מסתורית של יהודי כריזמטי, בעל לשון שנונה ומחשבה מעמיקה. החבר חושף לפני המלך הדגול אחת לאחת את עיקרי משנתו, ומקדם אותו לעבר תובנות מרתקות על העם היהודי, ועל המשמעות של גילויי הרוחניות בעולם, בדמות התורה והארץ, הנבואה והגאולה.
במהלך הספר מבקש החבר להדגים בפני המלך את חשיבות השר בין ישראל לארצם, וזאת באמצעות משל הנטיעה (מאמר שני אות י):
"אמר החבר: אין כל קושי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתיחדה בדבר מה משאר כל הארצות. הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיוחד, למחצב מיוחד, ולחי מיוחד, ותושביו מיוחדים בצורתם ובמידותם משאר כל האנשים!…".
המלך משיב שאמנם ניתן לעמוד על קשר כזה, אך הוא לא זכה לשמוע על תכונות מיוחדות לבני ארץ ישראל, שעליהם רומז החבר. וכאן מגיעה התשובה המרתקת של החבר, שהיא לנו פינה ויסוד. לדבריו, כמה תכונות בארץ מרוממות אותה על פני כל הארצות. ראשית – הנבואה. לטענת החבר אין כל נבואה בעולם שאינה קשורה בקשר הדוק עם ארץ ישראל. או במלותיו הוא (שם אות יד): "כל מי שנתנבא – לא נתנבא כי אם בארץ הזאת, או בעבורה".
כן טוען החבר כי בארץ ישראל נוצר ואף נפטר האדם הראשון. עוד הוא מוסיף כי על ארץ ישראל נפלה המחלוקת בין קין להבל (הרע והטוב, כמובן), בשאלה מי יזכה לרשת מאדם את הארץ המיוחדת ורמת המעלה. כך ממשיך ריה"ל ומונה את סגולותיה הטובות של הארץ, ואת יתרונותיה הרוחניים העצומים. מה שמביא אותו למסקנה המהפכנית, שהארץ הזאת נועדה להישרה רוחנית של כל העולם, שכן רק ממנה תוכל לצאת הארה והתגלות של אור ה' (שם אות טז). לענייננו, מבטא ריה"ל באמצעות משל הכרם את עיקר דבריו (שם אות יב):
"אמר החבר: כך גם הרכס הזה, שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו, לולא היו נוטעים בו את הגפנים, ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגידולם – לא היה עושה ענבים. והנה המעלה המיוחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגולה והגרעין (עם ישראל, כמובן), ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת, וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ, שהם מעין עבודת הכרם לכרם. אולם, שלא ככרם העושה ענבים גם במקום אחר, אין עם הסגולה יכול להדבק בענין האלוהי כי אם בארץ הזאת!".
ריה"ל מקדים הוגים אחרים, כמו רמב"ן, בקובעו שלמעשה אין משמעות אמיתית לחיים יהודיים בגלות. חיים אלה ריקים מתוכן, ולמעשה אינם מאפשרים לישראל להביא עצמם לידי שלמות, ולמימוש מטרתם הרוחנית בעולם.
אשר על כן, ברור שכל התפילות בהן אנו מבטאים את המיית לבבנו ותשוקתנו לשוב אל הארץ, אינן רק תפילות של געגוע על הבית, כי אם בקשה לצורת חיים נעלית יותר, לקשר רוחני נשגב ונעלה עם הקב"ה, שמתאפשר רק בארץ שלנו, המיוחדת להוצאה אל הפועל של הענין הא-להי. אולם, אם הארץ כה טובה ונפלאה, מדוע לא מימשו ישראל את האוצר הנפלא הזה במשך אלפי שנים? שאלה קשה זו שם ריה"ל בפיו של המלך המופתע, והיא נוקבת עד התהום בעוצמתה, ובהתחשב בעובדה שנכתבה לפני למעלה משמונה מאות וחמישים שנה (שם אות כג):
"אמר הכוזרי: אם כן, הלא עובר אתה על מצוה המחייבת לפי תורתך, אם אינך עולה אל המקום ההוא ואינך עושהו בית חייך ומותך. אם כי אתה אומר 'רחם על ציון כי היא בית חיינו', ומאמין כי השכינה תשוב לשכן שם. ולולא היה לארץ הזאת בלתי אם יתרון זה, שהתמידה בה השכינה במשך 900 שנה, מן הראוי היה כי תכספנה הנפשות לעלות אליה… על אחת כמה וכמה בהיותה שער השמים! דבר אשר הסכימו עליו כל האומות!". התשובה ששם ריה"ל בפי החבר נוקבת עוד יותר, ומפתיעה בכנותה. במקום תירוצים והתחמקויות, להטוטים הלכתיים והסברים ריאל-פוליטיים עונה החבר בצורה כנה וישירה (אות כד):
"אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר! כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד הא-לוה לבית השני: 'רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה' ', כי הענין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה. אבל, רק מקצתם נענו, ורובם, והחשובים שבהם, נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם… סוף דבר רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם, ולכן גמלם הא-לוה כמחשבת ליבם ונתקימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במדה מצומצמת… אף אנו, אילו היינו מוכנים להתקרב אל א-להי אבותינו בלבב שלם, כי אז היה הוא ית' מושיענו… עכשיו שאין הדבר כן, אין הדברים שאנו אומרים בתפלותינו 'השתחוו להר קדשו', 'והשתחוו להדם רגליו', ו'המחזיר שכינתו לציון' וכדומה, כי אם כדבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, כי בלא כונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם, כאשר העירות בצדק שר הכוזרים".
אי העלייה לארץ, חוסר הרצון האמיתי של עם ישראל לממש את משימתם האוניברסלית, ולמצות את כישוריהם הרוחניים הם חטא חמור, שאין עליו תירוצים, רק אשמים. והאשמים הם ישראל. הקב"ה היה מוכן ומזומן, לפי ריה"ל, לגאול את ישראל בכל רגע נתון, ועל ידי כך לאפשר להם להתקדם ולהפיק פירות רוחניים ראויים. אך מתנה עצומה זו ניתנת רק למבקשים אותה, ולא למצטטים אותה.
כמה חבל שגם היום, כאשר זכינו לשבת על אדמתנו, יש המוכנים לוותר על חלקים נפלאים מארצנו הקדושה לשווא, ללא שום צער ולבטים, ללא הכאב העמוק שליווה את אלה מאבותינו שהבינו את מטרתם ואת ייעודם. בארץ הזאת, ורק בארץ הזאת, יוכל ישראל לתת פירות ולהצמיח גידולים נאים לשם שמיים. להיות תפארת לאומות. ולכן, גם בשל סיבות אלה, כל רגב אדמה בארצנו אינו אלא כלי להתקדמות רוחנית, לשלמות מוסרית ומידותית, לדבקות בבורא עולם.
נסיים בפניית ריה"ל אל המלאכים, ונסיק ממנה מה היה מבקש מאתנו:
חַלו פני א-ל, פורשי כנפיים! / משתחוים ארץ עֲלֵי אפיים / וּפְנוּ כְּיוֹנים אל ארובותם אֱלֵי / כַוִין פְּתִיחָן מול ירושלים / היא בית מנוחתכם וחייכם, והיא / כל תאות הלב והעיניים / אוהב א-דני שערי ציון מאוד / וַיְאַחֲזֵם עם שערי שמיים.
(בשלח תשסז)
תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ
השארת תגובה