ויקהל משה

הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת חולון
מדוע צריך משה רבינו להקהיל את העם כאשר הוא משמיע להם את הציווי על השבת, דבר שלא מצאנו במצוות אחרות? על תופעה מיוחדת זו עמדו גם חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני על הפרשה):
"ויקהל משה. רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל, אלא זו בלבד. אמר הקב"ה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני.
מכאן אמרו: משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום – הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג. אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי, שנאמר "ואתם עדי נאום ה' ואני אל" (ישעיה מג)
ועדיין צריך לעיין בדברי המדרש – מדוע דווקא הלכות שבת חשובות הן כל כך עד כדי שכאשר עם ישראל עוסק בהן ברבים הרי שמו הגדול מתקלס בעולם? בוודאי יש לומר על פי הפשט, שהלכות שבת הן הלכות מצויות, שאדם שאינו בקיא בהן עלול לעבור על איסורים שונים מחמת חוסר הידיעה. אך מלשונם של חכמים – " שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני", " כאילו המלכתם אותי בעולמי" – נראה שיש לכך טעם נוסף. עוד יש לשאול – אם חשיבותם של הלכות שבת באה בגלל תדירותן, כיצד למד מכאן משה ללמד לעם ישראל ברבים גם את הלכות שלשת הרגלים, שבאים רק לעיתים יותר רחוקות?
נראה לומר שמיוחדת היא השבת לא רק בהלכותיה אלא במהותה הפנימית – הקב"ה ברא את כל הבריאה בששה ימים, ולא היה העולם חסר אלא מנוחה – באה שבת, באה מנוחה. כל העולם כולו, דווקא בכך שהוא כה גלוי לפנינו, הרי הוא מסתיר את קיומו של הבורא. "אכן אתה אל מסתתר" – כאשר אנו מביטים בעולם איננו רואים את מציאותו של הקב"ה, שכן הוא יצר וברא את העולם כך שהכל נראה כאילו הוא מתקיים בלעדי יד מכוונת ומנהיגה. אולם אנו יודעים באמונתנו, כי ידו הנעלמת של הקב"ה היא המובילה את העולם כולו. דווקא השבת, בחוסר העשייה שבה, בהפסקת כל מלאכות העולם הזה, מגלה בעולם שיש אדון לבירה, שיש מציאות אלוקית שהיא מעל כל העולם הזה והיא היוצרת אותו ומחדשת בטובה בכל יום מעשה בראשית.
כאשר אנו שובתים ממלאכה בשבת, חוסר העשייה שלנו יכול להתפרש גם כסתם עצלנות. אך דווקא ההתכנסות לעסוק בהלכות שבת, בדבר ה' הנוגע לשבת, מגלה שהשביתה ממלאכה באה להראות שיש אדון לעולם, ולהמליך את הקב"ה בעולמו. לימוד התורה בשבת הוא ההופך את מנוחתנו ל"מנוחה שאתה רוצה בה", ומתוך כך "יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם, ועל מנוחתם יקדישו את שמך".
הבנה זו תבאר גם את חשיבות ההתקהלות סביב העיסוק בענייני השבת. בשבת שעברה, במסגרת שבת הורים של שיעור ב' בישיבה, סיפר לי אחד ההורים – ר' ניסן יואלי, על הרב בנדיקט זצ"ל שהיה מקפיד מאד על כך שכל חברי הקהילה באחוזה ישתתפו בשיעור בשבת, ואף כתב מאמר על חשיבותה של דרשת הרב בשבת – ואפילו תלמידי חכמים מובהקים היו באים ומשתתפים בשיעור. המטרה היא לא רק ללמוד תורה – שכן סביר להניח שאותם תלמידי חכמים היו מנצלים את זמנם ללימוד תורה באיכות לא פחות גבוהה – המטרה היא עצם ההתכנסות, ההבנה שקבלת תורה צריכה להיות בציבור. הציבוריות משפיעה גם על כל פרט ופרט, שמרגיש שהוא חלק מדבר גדול ומשותף, והיא גם למעלה מכך: עם ישראל – כעם מאוחד – הוא שממליך את הקב"ה בעולם: "ואתם עדי נאם ה' ואני אל, תני ר' שמעון בן יוחאי אם אתם עדי אני אל, אין אתם עדי כביכול איני אל" (ילקוט שמעוני יתרו רע"א). עם ישראל נקרא שמו הגדול של הקב"ה, והוא אשר מגלה את שמו בעולם. עצם קיומו של עם ישראל הוא התגלות אלוקית, אך דבר זה בא לידי ביטוי דווקא כעם, לא כיחידים. האדם היחיד המופלא והעליון ביותר איננו מגיע למדרגה כזו ששם ה' נקרא עליו, שעצם קיומו הוא גילוי של הקב"ה בעולם. דבר זה בא לידי ביטוי דווקא בקהל, בציבור, כעם שלם שיש בו גם צדיקים, בינוניים, וגם רשעים (או רשלנים…) שדווקא באחדותם ובהתכנסותם, מגלים את מלכותו של הקב"ה.
הבנה זו צריכה להנחות אותנו במיוחד בימים אלו. דווקא בימים של פילוג, של קיטוב, של התגברות השנאה והעוינות בין חלקים שונים בעם, עלינו להעצים את ההבנה, שהשליחות החשובה ביותר שלנו היא לחתור לאחדות, להתכנסות של כל ישראל, להתחברות פנים אל פנים בתוך עם ישראל, וממילא להתחברות בין ישראל לאביהם שבשמים.
(ויקה"פ תשסז)